שריקת הסיום

וכך לאחר שני סמסטרים של מפגשים שבועיים אנחנו נפרדים, כן בלוג יקר רפלקציית הלימודים המהולה בביקורת תמה באופן רשמי, אך אל דאגה יחסינו לא מתקררים, ואולי עכשיו אפילו יתמקצעו  עוד- רק העתיד יודע מה הוא טומן בחובו...

התחלת הכתיבה הייתה מהוססת, לא הרגשתי בנוח עם הבמה הפומבית, אני את דעותיי שומרת לחוג חבריי, ולא נוהגת להחצינן קבל עם ועדה. אבל זו המשימה, מטלה כפולה וכבנאדם משימתי נרתמתי. כן, אודה ולא אבוש לא פעם הכתיבה הייתה מעיקה, אולי מתוך הקושי שלי לכפות ומתוך כך לקבל כפייה. ומטלה מעצם המושג עצמו הינה כפייה, לא משהו שבא מהבטן, מהדחף הפנימי. אבל אולי דווקא בגלל היותה כזו, היא אילצה לעשות תהליך עמוק יותר מתהליך הרפלקציה הטבעי לו אני רגילה. כאן נאלצתי להתעמת עם דעות, גישות, תיאוריות וכן הלאה, יכולתי להביא את דעותיי אבל בהקשרים הרלוונטיים, ואין ספק שהתגבשתי מקצועית יותר, הבהרתי לעצמי מה כן או לא הייתי רוצה לעשות, מהו אופן ההוראה שהייתי בוחרת, על מה הייתי נאבקת בבחינת יהרג ובל יעבור ומה יכול היה לקבל גוון ורוד יותר, המאפשר התנסות חדשה תוך הסתכלות מזווית אחרת. דומני שאיינשטיין תמצת במשפט את רעיון הרפלקציה העצמית, את ההסתכלות מזווית אחרת, ואצטטו:

"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותן"

לא פעם היה לי הרבה מה להגיד, עברתי תהליך שהעלה נקודות רבות שיש להן פנים לכאן ולכאן אבל בלוג ככלי הבעה הוא מצומצם, פוסט אינו יכול להיות ארוך מידיי, הדבר מתיש את הקורא ומסיט מהעיקר. אבל אם אני מביאה רעיון ומפתחת אותו הרי פוסט לא מספיק לי, ועל כך אני מלינה. לא פעם הדבר תסכל אותי, והיו פעמים אף שהבלוג לא אפשר העלאת מלל מעבר ל-300 מילים וכך קיצצתי, עד שלטעמי המסר אולי הועבר אבל בהחלט לא הנימוק. שטחיות הכתיבה לעומת עומק הרפלקציה עמדו לא פעם בסתירה מתסכלת. ברור לי שאם הייתי כותבת לעצמי ולא בבלוג, הכתיבה הייתה נראית אחרת. לתמציתיות יש יתרון לקורא, ברפרוף ניתן להבין את המסר, אבל לי ככותב, המטרה הייתה רפלקציה ותהליך לימודי, ולא איך יתרשם הקורא, ואולי בכך שגיתי.

השתדלתי להקפיד לקרוא פוסטים של עמיתיי ולהגיב להם, גם אם היו ארוכים. זהו גם חלק מתהליך הלמידה ובוודאי מעלה עוד נקודות הסתכלות חשובות. חבל היה לי שהזמן דחק ולא אפשר קריאה עמוקה יותר. לא תמיד חשתי כנות באמירות, ואולי הדבר נובע מכך שבכתיבה מכוונים לקורא? אני אישית לא כיוונתי אליו, האם נפגמה כתיבתי? דומני שלא אך בוודאי שלא אני הפוסקת בנידון. נדהמתי לראות פוסטים בני מספר שורות בודדות, שלא תמיד ראיתי את עומק המחשבה, מצד שני היו פוסטים עמוקים ומפרים ועל אלו אני מודה לכותביהם, על שהאירו את עיניי.
דבר נוסף שהכרתי, והרווחתי ממנו בגדול, הוא הכרת הכלי "בלוג" שבבורותי הוא היה במה לקשקשת, שהכותב מרגיש צורך לפרסם. באמצעות הבלוג הלימודי נחשפתי לבלוגים מקצועיים, עינייניים ואלו שמצאו חן בעיניי יכולתי לעקוב אחריהם - וזו אחת מחוזקותיו הגדולות של הכלי. אפילו רק בזכות מרכיב זה כבר יצאתי נשכרת, ונוסיף על כך את יתרונות הרפלקציה כאמור ובכלל הרווח האישי המקצועי והלימודי אינו יסולא בפז.

לסכום: עברתי תהליך מעניין ומפרה במהלך הכתיבה השבועית. היו נושאים שיותר עוררו אותי וכאלו שפחות, אבל בהחלט לא נשארתי אדישה, והעמקתי במחשבתי בהם, ועל כך אני מודה. על אף ההתנגדות הבסיסית שלי (כפיית כתיבה, יש ציון, חובת כתיבה שבועית וכו') אין ספק בליבי שיצאתי נשכרת מהתהליך, גם אם הרגיז לעיתים, או הקפיץ הרי שזו תגובה שגורמת להתייחסות בוחנת וביקורתית – וכך היה. האם השתחררתי מבעיית הפומביות? קשה לאמר- אבל כנראה הצלחתי להתמתן מעט עם הפראנויה לפרטיות בעולם גלובלי שבו המונח פרטיות מקבל פירוש שונה לגמרי.

ומה בעתיד? האם אמשיך לכתוב בבלוג? עכשיו כשהדבר חופשי האם יוביל אותי לכתיבה רפלקטיבית? אני מקווה שכן, אולי לא בתדירות שבועית, אבל כהתייחסות עיניינית, וסביר להניח לנושאים שיותר בוערים בי, וכך גם יקבל כיוון מקצועי יותר ברור. אז אל דאגה בלוג, אנו סביר להניח עוד נתראה.

בלוג כמקור לעבודה אקדמית היתכן?

מחקר פעולה – עבודה של אנשים מהשטח, השמעת קולם, מה טוב מכך? הרי תמיד היו תלונות כנגד החוקרים היושבים במגדל השן ומנותקים מהמציאות, אך על פיהם יישק דבר. והינה קם הפתרון, כל מורה בחלקת אלוהים הקטנה שלו יכול להפעיל שינוי, רעיון פרויקט ולבחון אותו תוך כדי מהלך העשייה. מה שחשוב גם שישים לב ויתעד את העשיה, ההשפעה וכן הלאה. עד כאן נפלא. והרי אנו בכיתותנו לא פעם עשינו זאת רק שהתיעוד לא משהו... העשיה הייתה מתוך קריאת המציאות והיענות לה ולא מתוך מטרה מחקרית. וכמובן גם לא לוותה בהעמקה של סקירה ספרותית, ואולי כאן טמון ההבדל. אני חושבת על פרויקטים נפלאים שעשיתי בכיתה, כאשר פילוסופית מונטסורי מנחה אותי לא בבלעדיות, אבל בעצם האפשור, הבחירה והגמישות. לא הייתי זקוקה לסקירת ספרות, פשוט נעניתי לצרכים שבאו מתלמידיי, מהנושאים שעיניינו אותם וזרמתי איתם אל ארץ לא נודעת. בשנה שלאחר מכן לא היה ניתן לשחזר את אותה הפעילות, כי התלמידים אחרים ומכאן שהצרכים אחרים, אבל הרעיון והמסגרת של היצירה הפתוחה נשאר. בכיתה אחת עבדנו בבוץ ויצרנו איזורים גיאוגרפיים שלמים, שיימנו אותם ובחנו כיצד זורמים המים ממקום למקום וכן הלאה, לעומת זאת כיתה אחרת לקחה נושא דומה לכיוון דרמתי יותר ויצרה הצגות ובהן התמודדו הדמויות עם הקשיים הגיאוגרפיים של מקום מגוריהם (מפרץ, הרים, גשר יבשה וכן הלאה). והינה שוב צפה ועולה החשיבות של זווית ראיה אחרת, ולילדים יש את זה ואנו יכולים ללמוד מהם הרבה. האם זה היה מחקר פעולה – ממש לא זוהי העבודה השוטפת. האם ניתן ללמוד מכך? בוודאי, כל מורה יכול לבחון אפשרות של הפעלות כאלו ואחרות, כל מורה יכול לאמץ גישות הוראה שאינן מקובלות במיוחד אם רק ירצה. האם שווה פרסום ותיעוד? ללא ספק (אלא שזה היה הדבר האחרון שחשבתי עליו תוך כדי עשייה, ורק בדיעבד אני מבינה את גודל הפרויקט, ועד כמה הוא יוצא דופן). האם על סמך זה ניתן לכתוב עבודה אקדמית? כאן יש לי בעיה, ובעיה גדולה. כדי שיהיה ניתן להכליל על אוכלוסיה רחבה, לא מספיק אי חדשנות אחד. צריך לבחון מספר שינויים שנעשים באופן שוטף, לא מתוך כוונה להשתתף בניסוי (כלומר שזה לא מה שינחה את מוביל המהלך). כל ניסיון תורם, אך הוא נקודתי ואסור לשכוח זאת, וכך צריך גם לבחון אותו. בלוג בהחלט יכול ל"הצית את הדמיון", להיות מניע ללמידה וחקירה, להעלות שאלות ותהיות שיכולים להוביל לעשייה. דר' אייל הציגה בלוג כאחד המקורות בעבודה אקדמית, ומיותר לציין שהקפיצה אצלי אש להבה. תהא הכותבת מומחית ככל שתהא היא עדיין מתארת מניסיונה, ועם כל הכבוד זהו רק ניסיון ספציפי. ברגע שיאספו ראיות נוספות אפשר לרכזן כנושא כאופציה למחקר, אבל להסתמך על הגיגיהם של אנשים בתור אסמכתא נראה לי פסול מיסודו. שוב אינני אומרת שלא עולים רעיונות מדהימים בבלוגים, שניתן ללמוד מהם וליישמם אבל מכאן ועד להיותם אורים ותומים יש גבול רחב ביותר. 
מכיוון שזהו הפוסט הלימודי האחרון אני נוטלת לעצמי את החירות ומצרפת תמונה מדהימה - קצת להמחיש מהי זווית ראיה אחרת 

הרים? אי? השתקפות? או פשוט יצירה מופלאה של הטבע בתצורת כינור

גלובליזציה וחינוך - האם עוצרים וחושבים לרגע?

הכרנו את הגלובליזציה כמעט בכל קורס במהלך התואר, כל פעם מהזווית הרלוונטית אך ללא התעלמות מהתמונה הכללית. ועכשיו לעשות עבודת סיכום בנושא, הרי זה מרגיש שאין עוד מה להוסיף. ובכן לא כך הדבר. בת זוגתי לעבודה ואני בוחנות תחום מצומצם של השפעת הגלובליזציה על ההשכלה הגבוהה, וראה זה פלא כמות המידע החדש לו אנו נחשפות בהחלט מפתיע. בדרך כלל ההסכלות של השפעת הגלובליזציה על החינוך נבחנה לפי הגילאים, והרפורמות החלו כמו בארצנו בביה"ס היסודי. צריך לעמוד בסטנדרטים האירופאים, צריך להכניס תקשוב, להכניס חשיבה מסדר גבוה לפתח את המורה וכן הלאה. בהשכלה הגבוהה נראה כי כמעט ולא נוגעים, השיעורים ממשיכים להיות פרונטאליים והמבחנים הם בדרך כלל המדד להצלחה. אך מסתבר שמתחוללת מהפיכה שקטה בנושא – המסגרת הנוקשה נשארת אך תכניה משתנים שם יש גמישות, ניתן לראות שיתוף רב יותר בין אוניברסיטאות, חילוף מרצים, חילופי סטודנטים קורסים מקוונים וכן הלאה. מסתבר שהתהליך מכוון, יש תוכניות אין הדבר קורה במקרה, תהליך בולוניה למשל (החלטות אירופאיות בדבר סטנדרטיזציה בתארים באקרדיטציה בתכנים וכן הלאה המוקצב בלוח זמנים, מניע ארצות רבות לשנות את ההליכים הנוקשים המוכרים (בחלק מהאוניברסיטאות מאות שנים), ולהגיע לשיתוף פעולה מחקרי תוך שינוי אופן המחקר, והוראתי על בסיס מומחיות, בזכות הטכנולוגיה המקצרת מרחקים ומאפשרת לימוד מקוון, שיכול להיות סינכרוני גם כקורס עולמי.

מצד שני הגלובליזציה כתהליך ניאו ליברלי מעודדת את כוחות השוק החופשי וכך מגבירה את התחרותיות. תחרותיות להבנתי מפריעה לשיתוף פעולה, אם כל מוסד אקדמי רוצה להיות הטוב ביותר, להשיג את הסטודנטים האיכותיים ביותר, להעסיק את המרצים הטובים ביותר כיצד הוא יחלוק את הידע, המחקר וההוראה עם מוסדות אחרים המתחרים בו? בכל המאמרים שנתקלנו בהם במהלך כתיבת העבודה הדבר מוצג כעובדה ברורה, גם תחרותיות וגם שיתוף ללא ניסיון ליישב את הסתירה לכאורה. נראה לי שהכוחות שגורמים לשניים לשכון בכפיפה אחת הם שוב גורמי השוק הכלכלי, תאגידים פרטיים המממנים את המחקר למשל אך מעוניינים שיעסקו בו המומחים ביותר וכך מאלצים את האוניברסיטאות לשתף פעולה. אך האם זו תמורה נכונה? האם אינטרסים של גורמים אלו או אחרים צריכים לנתב את תכניה של ההשכלה הגבוהה ואופן התנהלותה? ומה קורה במדינות חלשות, שם אין לאינטרסנטים רצון להשקיע, האם נידונו הם לכלייה? האם רק בעלי ממון יוכלו להרשות לעצמם ללמוד? נקודה די מדאיגה לדעתי. האם ילדי המממנים יתקבלו ויקודמו במערכות הנשלטות ע"י בעלי ההון וכך תפגע איכות הסטודנטים למשל?

אלו חלק מהתהיות שעולות לי תוך ההתעמקות קצת יותר בנושא, ואני חייבת לציין שיש לי תחושה לא שלמה עם התהליך. מצד אחד הוא תהליך מבורך שאמור לקדם ולשפר את איכות ההוראה המחקר ובוגרי המערכת להשכלה גבוהה, מצד שני נכנסים שיקולים זרים אשר מערערים על טוהר האובייקטיביות בנושאים אלו, וישנה התנגשות מסויימת אשר מובילה לתחום איחוד מצומצם יותר. נדמה לי שהקו המנחה הוא מן הסחפות "אם לא נצטרף לתהליך אנו משולים ללא קיימים" שזוהי מעין התנהלות עדרית ואינני בטוחה שנעשית מחשבה עמוקה על כל ההשלכות שכן כדור השלג מתגלגל ואיננו רוצים להיות אילו שיעצרו אותו. כלומר יוצאים מנקודת הנחה שהשפעת הגלובליזציה על ההשכלה הגבוהה היא מבורכת ועוסקים באיך לקדמה ללא מחשבה ביקורתית דיה האמנם יש לקדמה בכל המישורים או שצריך לבחון לעומק כיצד משתלבים בתהליך באופן שלא יפגע במטרה הראשית של ההשכלה הגבוהה והיא מחקר וקידום הידע האנושי. 

גלובליזציה טכנולוגיה ומה שביניהם

אני שוקדת על עבודות הסיום (בהיבטים גלובליים על גלובליזציה והשפעתה על ההשכלה הגבוהה, ובהערכת טכנולוגיות שאלת מחקר פעולה) וכך הן השתלבו לי לכדי תהייה משותפת.

בהשפעת הגלובליזציה מתנקזים לתכנית לימודים בנושאים משותפים, מתנקזים לאחידות. כולם לומדים אותו הדבר ולצערי הרב עדיין נבחנים בשיטה המסורתית (בתקווה שהשינוי העולמי יכריע בסוף לשיטות הערכה שונות אך כיום עדיין קימים מבחנים כמו מבחני פיזה...). וכאן נכנסת הטכנולוגיה לפעולה, הרי ניתן לנצלה ככלי המגשר על המרחקים הגיאוגרפיים, להגיע לשיתופי פעולה חובקי גבולות וכן הלאה. המורה המיטבי מכניס אותה כחלק מדרך הוראתו, בכל כיתה שלו יהיו מחשבים, טבלטים וסמרטפונים – אך האם הוא מנצלם נכון? ומה זה נכון? והשאלה האם להכניס את הטכנולוגיה המסויימת לשיעור, ואיך הדבר ישרת את מטרות השיעור. איך אני כמורה מקדם את ההוראה שלי ונותן לתלמידים לעבוד בכלים שהם כה מחוברים אליהם, מאפשר להם סביבת למידה מגרה ומאתגרת. אלה ועוד השתוללו במוחי בזמן ניסוח שאלת המחקר.

ואז קיבלתי את התמונה הזו

אמנם ההדגש כאן היה על טיב הטכנולוגיה (אפל עדיף על שאר הסמרטפונים) אלא שאני לקחתי ממנה מסר סמוי ששניים ממרכיביו אעלה כאן.  א. איך מנוצל הכלי הטכנולוגי. כאן ברור שהוא הרחבה למוח מאגר מידע שהתלמיד שולף בזמן מבחן, ולא לשיתופיות ויצירת מידע חדש. ב. גורם התחרות – האם זוהי תחרות חיובית? בתמונה מדברים על הוראה מסורתית אזיי ודאי שזוהי תחרות הישיגית גרידא. אבל האם בעידן השיתוף הגלובלי עדיין כוחות השוק מעוררים לתחרות, והאם זו תחרות בונה או דורסנית. אני חשה שהשיתוף הוא מודרני אך עדיין מאחוריו עומד האינדיווידואל היחיד והמיוחד שרוצה שידעו שרק הוא הממציא ובעל הידע. יכול להיות שזהו תחילתו של תהליך אך נכון לעכשיו העובדה שחומרים אקדמיים זמינים כביכול אך לא פעם הם חסומים, עדיין מעידה על בעלות בלבדית של הידע.
לסיכום אין לי תשובות חד משמעיות על תהיותיי אלו, אך ברור לי שבצד המהפיכה שעשתה הגלובליזציה בכל תחומי החיים ובחינוך בכללם ישנן קרני אור אך במקביל צריך לבחון איך נשארת הייחודיות ומקבלת את המינוף המתאים. ומהפיכה זו לא יכלה להתרחש ללא השיינויים הטכנולוגיים, אלא שגם להם צריך להקדיש תשומת לב מירבית ולנצלם באופן קונסטרוקטיבי. יש עוד מה לעשות, חייבים להפעיל מחשבה ולהתקדם אל הלא נודע בביטחה.

מוזיאון ווירטואלי כדרך הוראה (חלק ב)

בחלק הראשון הצגתי את המוזיאון הווירטואלי "סלוניקי שלי"  בהסבירי בתמצות את יתרונות השימוש בו (למידה קונסטרוקטיביסטית אינטגרטיבית תוך הפעלת התלמיד). מעבר לכך כמובן 

יתרון בולט הוא הנגשת ממצאים מכל העולם וביקור ווירטואלי בהם.

 שימוש במוזיאון וירטואלי והכנת כזה בכיתה בשיתוף הינה תורה שלמה, אך להבנתי (ואני רק בשלבי חקירה ראשוניים) השד לא נורא, והערך המוסף מדהים. ברגע שהתלמיד פעיל בהכנת המוזיאון, זוהי דרך חווייתית להבניית ידע תוך איסוף חומרים ומיונם, תמצות והצגה דיגיטלית (מיומנויות הכרחיות בעידן התפוצצות הידע). סלנט נותן גם קישור למאמר המנחה את שלבי ישוםוהפעלת המוזיאון הוירטואלי ""תערוכה ווירטואלית" כסוגה להפעלת תלמידים באינטרנט" כמו כן נותן קישורים לכלים מתוקשבים ליצירתו.

קבוצתי ואני בפתחנו את שתי יחידות הלימוד המתוקשבות (סמסטר שעבר והסמסטר) חיפשנו כלי להצגת מוצרי התלמידים - והפתרונות שמצאנו היו א. קבוצה בפייסבוק שם מועלים התוצרים באלבום התמונות או כפוסטים לפי נושאים, ב. אתר בוויקי ספייסס כדי לאפשר העלאת התוצרים. שמחתי לקרוא על הכלים החדשים, אין לי ספק שאתחיל להשתעשע עימם, ומי יודע בסמסטר הבא אולי אוכל גם ליישמם במסגרת הלימודים, מכל מקום ברור לי שאנצלם במסגרת עבודתי.

מוזיאון וירטואלי כדרך הוראה (חלק א')

כחלק מהיחשפותי לנושא הבלוגים, אני עוקבת אחרי מספר בלוגים, בינהם הבלוג של עמי סלנט (אגב - מאוד מומלץ). השבוע הוא פרסם בלוג בנושא מוזיאונים וירטואליים כדרך הוראה כשהציג את "סלוניקי שלי" - מוזיאון וירטואלי על קהילת סלוניקי שחיברה דר' עפרה קינן. להיכנס לאתר זוהי אכן חווית ביקור במוזאון,כיתוב מתומצת מלווה בתמונות וכל תמונה מלווה בהסבר שלה. מאוד מזכיר ביקור בבית התפוצות גם באתר חלוקה לשערים לפי התקופות ההיסטוריות והמעבר בינהם זורם ולוגי.

זו דרך הוראה קונסטרוקטיביסטית ולמידה חווייתית מלווה בהיבט ויזואלי מרכזי לצד אינפורמציה. אבל זה לא מספיק לדעתי, צריכה להיות הפעלת התלמיד לא רק בקריאה, מעבר בין התקופות השונות ודפדוף בתמונות - זה יותר ספר דיגיטלי משופר אבל לא תחליף להוראה המפעילה את התלמיד מעבר לרובד החוויתי. כפי שעולה מהמצגת של דר' Casal  זוהי למידה אינטגרטיבית, אין ספק שהיא מגרה ללמידה וחקירה, דבר המאתגר את התלמיד ומקדם אותו בתהליך הלמידה שלו. לפיו מוזיאון-ווירטואלי מזמן שיח עם יוצרו, ופעילות בה המבקר יכול ליצור בעצמו (כמו ניסוי ווירטואלי), וזה מה שהיה חסר לי באתר "סלוניקי".

מורה מקוון מיטבי – איזו ססמה

מזל שחדשות לבקרים ממציאים לנו ססמאות שכולם צריכים להתיישר לפיהם. עכשיו in  זה להכניס את הטכנולוגיה לשיעור כמעט ויהי מה. (דוגמא קטנה - ניתן לראות שקהילת ההורים לא מדברת בסיסמאות המשתנות לפי הסקר הצנוע שהביאו המציגות בשיעור הערכת טכנולוגיות ידע פנינה, חוה, רולי וענת).
בשיעור של דר' ליאת אייל ניסינו לחבר מחוון שבו המורה עושה רפלקציה לשיעור המקוון שהעביר כדי להיטיב את עבודתו. הרעיון הרי הוא לא חדש – מורה מן הסתם לומד מטעויות (כמו כל תלמיד) וכאשר הוא חש שאלמנט שהכניס לשיעור אינו מוצלח הוא בוודאי משנה אותו וההיפך כמובן גם נכון, אלמנט שעורר התלהבות, סקרנות ולמידה ישאר בשיעוריו העתידייים. אז מה שונה? כמעט כלום עכשיו הוא קיבל כותרת וצריך לשקוע בבירוקרטיה של ניירת ולמלא מחוון. אולי אני נאיבית אבל להבנתי כל שיעור מורה עושה זאת בלי הצורך לדווח, באופן טבעי כחלק מתהליך עבודתו, גם אם הוא לא שם לב שעשה את הרפלקציה הזו.

התרגיל חשוב כדי אכן לעורר את המחשבה ושימת הלב למה ואיך היה בשיעור. אבל עם כל הכבוד למורה  ידע המלקה עצמו – נשכח באיזה שהוא מקום התלמיד צרכיו והנאותיו (כן גם הנאותיו – כי אם לא הלמידה היא מטלה ולא באה מדחף פנימי וסקרנות וכך הלמידה היא הרבה פחות משמעותית!).
כן המודל השלישי (ראה מאמרו שלהרפז) מחסל בעדינות את מרכזיות התלמיד ומאדיר את המורה ואת קהילת הלומדים. אינני מזלזלת, בהחלט חשוב לחזק את המורה ולעורר בו מוטיבציה פתיחות ויצירתיות, מאוד חשובה השיתופיות בקהילת הלומדים אבל גם מאוד חשוב הפרט על גווניו, צרכיו, סקרנותו, יכולותיו, ואלו אל להם להיות בשוליים. השונות הבין אישית חייבת לקבל מענה – גם אם הנושא הוא לא מה שהכלל בקהילה הלומדת מתעסק בו. הרפז מגן על המודל בהסבירו שאין הוא פשרה בין שני המודלים הקודמים (תכנית לימודים במרכז וילד במרכז), ואני מסכימה עימו לחלוטין אלא שנדמה לי שהמודל לוקה בכך שהוא ממעיט ממרכזיותו של הילד. שכן אותו הילד הוא החוקר הוא זה שלומד ולא אנו אלו שנכתיב לו איך ומה – כן בוודאי נכוון ניתן גירויי למידה לכיוונים שנראים לנו משמעותיים, אך מצד שני נהייה קשובים ויתכן והילד צריך עכשיו משהו אחר, ורק כך יוכל בהמשך להתפנות לכיוון שאנו מוצאים לנכון לעניין אותו. כאשר נצא מנקודות העיניין שלו יש יותר סיכוי שילמד למידה משמעותית וירצה להמשיך וללמוד עוד ועוד (ולא רק כדי לקבל ציון טוב)

כן המורה חשוב ביותר, ויש להשקיע בו, ויש להעלות את דרישות הסף להתקבל למקצוע שעליו להיות יוקרתי, וכך גם הטכנולוגיה חשובה כשילוב בתהליך ההוראה אבל אל לנו לשכוח שלא בנו העיקר, אלא בלומד ואנו תפקידנו לשרתו בנאמנות, להיות גמישים צופים ורגישים כדי לאפשר לילד ללמוד. כך שהייתי משנה את הסיסמה למורה מקוון גמיש וקשוב  כצעד ראשון למיטביותו.

5 HTML – עוף מוזר בנוף הקורסים

בתחילה לא ידעתי איך ל"אכול" את הקורס 5 HTML תהיתי איזה שימוש יהיה לי בהוספת ידע זה למאגר העמוס של מוחי וכן הלאה. אמנם במקור נרשמתי ללימודי מחשבים כשעוד היה לגמרי בחיתוליו, אך מהר הבנתי שאין שם מספיק נשמה, והחיים הובילו אותי הלאה להוראה. והינה התחלנו ושוב חזרתי להתמוגג מהתכנות (וזו הגדרה בהחלט מוגזמת למה שאנחנו עושים), הרגשתי שבכיף אני רוצה לחקור עוד פקודות לנסות ולראות מה קורה, להפעיל הגיון ולגלות עד כמה הגיונית השפה. בכיתה רוב הסטודנטים לחוצים, חוששים ובעיקר היסטריים. לא ברור לי למה לחקור כלי חדש (למשל ווקי, פרזי וכו') לא מהווה חומה כמו כשמדובר ב-HTML. אין ספק שזהו משהו חדש שונה ואולי זו הסיבה לפחד מההתמודדות. צללתי להתנסות, מרגישה החמצה שאינני יכולה לחקור עוד מפאת חוסר הזמן.

ההתנסות הזו גרמה לי להגיע לשתי מסקנות כלליות (לא קשורות למטרת הלימוד הספציפי שגם לה אני מוצאת שימוש וחשיבות):

האחת - למה לא מלמדים בביה"ס הרבה לפני התיכון (לפחות מגיל החטיבה) קורס כזה. אני רואה את התלמידים פשוט נהנים ויוצרים וחוקרים. חקירה מסוג אחר אבל בהחלט חקירה. אין לי ספק שהמורים מבועתים כך שנושא כזה אפילו לא יעלה על דל השפתיים, אבל חייב להיכנס שינוי וכמה שיותר מהר. הבן שלי סיים לפני שלוש שנים מגמת מחשבים שבמסגרת בנה אתר (ב-java כי המורים לא הכירו עדיין משהו אחר) חברי כיתתו למעשה היו המורים והמורה אבדה עצות, גם הבוחנת לא עלתה בידיעותיה. ואני טוענת שאם התלמידים יכולים ללמוד בעצמם אז למה לא לאפשר להם זאת? האם הדבר נמנע רק מפאת פחדם של המורים? יתכן והדבר מתאים לחלק מהתלמידים אזי ניתן לעשות כשעורי בחירה, אבל חבל לפספס.

השנייה – חשבתי על מצב הכיתות ההטרוגניות. בקבוצה שלנו ההבדלים בולטים והמרצה מנסה כל הזמן ליישר קו, למכנה המשותף הנמוך ביותר. תמיד התנגדתי לשיטה זו במערכת החינוך ועכשיו אני חווה אותה. יש לתת מענה לכל רמה אי אפשר לבלום, כי בסופו של דבר עם כל הסקרנות שגרת החיים סוחפת. בכיתה כשלימדתי היו לי 4 תלמידים מחוננים (מתוך 27 תלמידים) אם הייתי בולמת אותם כדי ליישר קו הם היו בונים תסכולים, לעומת הפריחה היצירתית שהייתה להם. מדיווחי הוריהם כיום הם די נבולים במערכת, ורק העשרה מחוץ למסגרת הלימודים מצילה את הנאת הלמידה. וזה בלשון המעטה פשוט חבל. אני יודעת שיש תוכניות מצויינות (להבנתי החל מכיתה ה') אך הן לימודים נוספים ולא במסגרת השיעורים הרגילים, כך לפחות לטענת תלמידים שאינם רוצים להיות עוד שעות בביה"ס ולהכין יותר מטלות. לדעתי צריכה להיות מחשבה אחרת, במסגרת הלימוד של אותו המקצוע התאמה אישית לתלמידים לא כעוד דף עבודה כשמסיים את המטלות של כולם אלא במקום פשוט מטלות ברמה גבוהה יותר, מגרה מסקרנת ומובילה בגמישות משבתית להפעלת הדימיון והיצירתיות, לפתרון בעיות וכן הלאה. יתכן והתוכנית (מצויינות 2000) היא נפלאה – ממה שקראתי מטרותיה לקידום הפוטנציאל והרחבת האופקים בתחומים שאינם חלק מליבת הלימודים (כמו מדעי החלל) דרך היישום נשמעת לי מפספסת את המטרה.

כנס למצויינות בחינוך בו השתתפתי השנה התארח בביה"ס למדעים ואומניות שבירושלים שהוא ספינת הדגל למצויינות בחינוך – אך כאן מלקטים את התלמידים לפי קריטריונים ספציפיים כלומר יוצרים בועה אקדמית. נדמה לי שצריך לחיות בסביבה הכללית רק ניתוב הלמידה צריך להיעשות אחרת. גם בכנס עלו אופציות שונות כמו הקפצת כיתה, למידה עם קבוצות גיל אחרות מקצועות מסויימים וכו'. לי אישית נדמה כי התפיסה צריכ  להיות שונה – לימוד אישי לפי נושא עיניין התלמיד תוך פיתוח הכישורים הדומיננטיים שלו ומינופם. אבל הדבר דורש הוראה בדרך אחרת, מאפשרת, ללא שליטה ותוכנית לימודים קבועה ומוכתבת, ובוודאי ללא מבחנים סטנדרטיים. ושוב אני חוזרת אל החזון שלי ומקבלת חיזוקים שזו הדרך רק שאת המערכת חייבים לנער ליישום אמיתי של רעיונות נפלאים. 

להעשרה ממליצה על:

 אתר המצויינות בחינוך http://www.excellence.org.il/Index.asp?CategoryID=477

ועל אתר יותר (אתר לפיתוח מצויינות הכולל גם מודלים תיאורטיים) http://yoter.macam.ac.il/

לימודים מרחוק – יום מקוון

השבוע לא הגענו למכללה זהו יום למידה מרחוק. הזמן נוצל במלואו (ואף יותר) ללמידה – אך שלנו ולא בהרצאה פרונטאלית שזהו יתרון בפני עצמו. משימות לא חסרו שהרי זה טיבו והרעיון העומד מאחוריו. אך אנו (בנות קבוצתי ואני) בנינו את סדר היום על פי סדר העדיפויות שלנו בקידום הפרוייקטים המשותפים שלנו.

אחת המטלות הייתה ניתוח מאמר שמסקנתו "אין הבדל משמעותי". והמאמר שמצאנו* בת זוגתי ליביה ואני עסק בלמידה מרחוק, בניהול דיון ומענה בפורום. הוא התמקד בכמות עוזרי ההוראה המשיבה בפורום לצורך הלמידה היעילה ואחת מסקנותיו הייתה שאפשר להזדקק למיעוט צוות המשיב לשאלות. הדבר קצת לא הסתדר לי עם תסכול הקיים אצלי מחוסר משוב בפרק זמן סביר (לדעתי שלא יעלה על יומיים). אם בקורס המקוון שאנו עושים אצל דר' מילר אנו לא מקבלים משוב לתרגיל שענינו והוא הבסיס לתרגיל הבא אזי ישנה בעייה. ייתכן ויש עומס רב על המתרגל ואז דווקא אפשר לסתור את המאמר ולהוסיף עד סגל. אם קיימת בעייה במודל, ולא ניתן להעלות תוצרים צריכה לצאת על כך הודעה, או לפחות מענה במייל למי שפנה למרצה, שוב מענה בזמן סביר. מתסכל שסיימתי את העבודה ביום שני ועד שבת אין לי דרך להעלות אותה. שוב נקודה למחשבה, אולי איש צוות נוסף היה יכול לעזור?! (אלו שתי דוגמאות נקודתיות במקרים אחרים נעניתי במהירות ויעילות).

מכל מקום מספר מסקנות לגבי למידה מרחוק (מניסיוני בשני הימים המקוונים)

          1.ההוראות צריכות להיות ברורות ותואמות לדרך בה צריך להעלות את התוצר (כדי למנוע עבודה כפולה ומיותרת שאינה תורמת לקוגניציה או לפחות אני לא מצאתי לה צידוק פדגוגי ותגובה לא קיבלתי)

     2.  דווקא ביום מקוון הצוות המשיב צריך להיות בעמדת הזנק – להשיב עד כמה שאפשר במהירות, ולבדוק תקלות.

      3. ישנה יעילות למידה מובהקת לעומת הישיבה בכיתה. המענה החברתי הצטמצם לקבוצת הלמידה, והתוצרים היו רבים (דבר שלא קורה בכיתה)

      4. ריבוי משימות ליום אחד מעבר לפרופורציית השעות הנלמדות באותו היום (התבטא בעיקר בסמסטר הראשון, שכן הפעם המשימות הן מתמשכות)

      5. הישיבה בתנאים נוחים, בייתיים, קביעת הלו"ז ותכני הלימוד הינם יתרון בולט.

אני יכולה להעיד על עצמי שימים מקוונים הם ברוכים בהתחשב במסקנות הנ"ל.

*                 *Chih-Kai, C., Gwo-Dong C., Ching-Kun, H. (2011). PROVIDING ADEQUATE INTERACTIONS IN ONLINE DISCUSSION
                 FORUMS USING FEW TEACHING ASSISTANTS. TOJET: The Turkish Online Journal of Educational Technology –
         *u                  July 2011, volume 10 Issue 3  Retrieved  July, 28 2012.    http://www.eric.ed.gov/PDFS/EJ944965.pdf      

דיון לימודי באמצעות הפייסבוק ותפקיד ה- like בו

עברנו חוויה בקורס היבטים גלובליים של דיון לימודי עינייני באמצעות הרשת החברתית – פייסבוק. ניתנו לנו 3 מאמרים בנושא תכנית התקשוב הלאומית, וכל אחד העלה את תובנותיו מאחד מהם כמו גם הגיב לפוסטים של העמיתים ללמידה.

לי אישית היה קשה להתנהל בדיון, קראתי את הפוסטים ואת התגובות, וכשרציתי להגיב לחלק מהתגובות הייתי צריכה לציין למי הגבתי כדי שתהייה השתיכות לאותה הנקודה. לא הצלחתי למצוא את התגובה שענו לי כי מיקום הפוסט משתנה בהתאם לפעילות התגובות וה- like שמקבל. אני שזוכרת חזותית מיקום ההודעה, ולא מצאתי ידיים ורגליים בניסיונות ההתמצאות שלי בין הפוסטים השונים, וכך גם פיספסתי פוסטים מעניינים. הדיון לדעתי היה שטחי יחסית ברובו שכן היו תגובות אבל מעט מאוד תגובות נגד כלומר הדיון לא עלה שלב נוסף. הצורך בפוסט קצר ותמציתי כדי שיקראו את דבריך גם הוא היה קשה לי, בהיותי אדם המכביר במילים ודיוקן. זהו נושא המלווה אותי מאז שקעתי בעולם הדיגיטלי המהיר והמתומצת (אין ספק שיש לי עוד דרך ארוכה להתמודדות עם הרגלי כתיבה חדשים)

הנושא שהצית אותי בזמן שניתחנו בכיתה את דרך הדיון היה ההתייחסות ל-like כתגובה. אותי הנושא קומם ממש. האם זהו דיון עינייני? מה הפירוש להגיד "אהבתי"?, האם כך מפתחים נושא? האין זו דרך אלגנטית להגיד למעשה ש"אין לי צורך לחשוב, עשית זאת במקומי תודה רבה לך"? איפה החשיבה הביקורתית? גם כשמסכימים יש להביא טיעונים המחזקים וה-like פשוט מוציא מהרצינות, ההתפתחות והעומק של הדיון. יתרה מכך אין ספק שהשימוש בו נעשה גם באופן מניפולטיבי (להראות למורה נוכחות בדיון מבלי בעצם להשתתף בו ולתרום לו).

ונקודה נוספת – האם תרבות ה- like, המקטלגת בין השאר את סולם המקובלות החברתית צריכה לחדור גם לתחום הדיון הלימודי? האם זילות זו לא מפספסת תגובות שיכלו לקדם את הדיון אך נאמרו ע"י תלמיד שקט, שאינו פעיל באופן טבעי בדיון רגיל וגם כאן קולו נשאר כמו שקוף? וזוהי דווקא הפלטפורמה שהייתה יכולה לאפשר לו לפרוח, או דווקא יעלם קולו של התלמיד הפרובוקטיבי, שעם דעותיו צריך להתעמת, במקום פשוט ללחוץ על כפתור להסכמה של העמיתים הפופולאריים חברתית.

דומני כי דעתי בנושא ברורה – כאשר אין אפשרות לשימוש בכפתור ה- like, דיון לימודי יכול להגיע לעומק יותר תוך נימוקים והסברים ותגובות לתגובות וכן הלאה. אינני פוסלת את הרשת החברתית כפלטפורמה לימודית כלל ועיקר אך דומני שיש להקפיד על כללי דיון יותר סגורים הדורשים נימוק ופיתוח רעיוני. 

הילד - הוא שסולל את הדרך

קורס הערכת טכנולוגיות מידע מעורר אצלי לא פעם התנגדויות. ישנה הדגשה לדרך חדשה, המתנגדת לנעשה במשרד החינוך, ישנו אימוץ (לפחות מילולי) של הגישה הקונסטרוקטיביסטית אך באותה נשימה ישנה ההליכה בתלם, לפי כללים ברורים בדרך המתווה סטנדרטיזציה ואינה משיקה לרעיון מהפכני. נדמה לי שאני מדברת בשפה שונה מזו שמתבטאים בכיתה, וכך אני יוצאת לא מובנת ותלושה מהמציאות. אנסה לתרגם את דבריי בשיעור כאן. כאשר דיברנו על עבודת חקר היינו צריכים לעמוד בכללים מאוד ברורים (הגדרת הנושא, שאלת החקר, השערה וכו') ואלו סותרים לעיתים את היכולת ליצירתיות. איך מגיעים לנושא? איך מגדירים את השאלה? איך עושים זאת על נושאים שאינם בהישג יד לתצפית חיה. היה לי דיון עם המורה שממנו עלה שלא ניתן לחקור נושא כמו הר געש כי התלמיד לא יכול לראות בפועל את הר הגעש. האמנם? האם לאחר צפייה בסרטון המראה התפרצות הר געש, זרימת לבה, אפר געשי וכן הלאה האם הדבר לא מעורר את התלמיד ללמידה? לחקור את הנושא? מבחינתי חקירה הינה למידה פעילה מתוך הנעה פנימית– וזה בדיוק מה שקורה לתלמיד שמופעל מהצפייה, הוא יכול להגיע למחוזות שהמורה כלל לא חשב עליהם, האם הדבר רע? לדעתי ממש לא רע אבל זהו הסבר חלקי למה עובדים במערכת לפי חוקים ותבניות - הרי המורה צריך את השליטה על התכנים, וחבל. איך ממשיכים להנחות אותו זו השאלה לאן יתקדם. אבל ברגע שאמרתי שאלה בעקבות הסרטון קיבלתי הסבר חד משמעי שזו לא חקירה אלא שאלה מובילה לשינון ידע או מקסימום יישום. מדוע? מהי שאלה מנחה? מבחינתי לבחון מה מעניין את התלמיד ממה שראה, מה מסקרן אותו – זו שאלה מנחה בעקבות הצפייה. המטרה שלי להצית את הדמיון של הילד ומשם הוא סולל את דרכו. כל תלמיד יכול לבחון את הנושא מהזווית שלו (מהי לבה ואיך ולמה נוצרת? או כיוון אחר לגמרי למה נסגרו שדות התעופה באירופה בעקבות התפרצות הר הגעש על הר מושלג?). ודאי שממשיכה ההנחייה, הניתוב לאיסוף חומר וסינונו, לתכנון ניסוי או אמצעי המחשה, אבל הכל מהנקודות אותם הביא הילד ולא המורה. חשיבה מדעית וחקרנית יכולה להיעשות במגוון נושאים אך הילד הוא המתווה את הדרך, זהו המענה לשונות זהו תהליך האינדיווידואציה.

ואם ארחיק לכת קצת לתורתו של יונג אוסיף שהדרך בה בוחר האדם והסטיות שהוא פונה ממנה הן הן המפתח להתפתחותו, וכך כשיחזור למסלול שבו בחר יגיע עם תובנות חדשות (=התפתחות)(פרי, 2003). תיקוותי שרבים המורים שרואים בהתפתחות  מפתח לחיים עבור התלמיד, ומרגישים את הכבוד שנפל בחלקם ללוות אותו בדרך שיצר, לתת לו לפרוש כנפיים ולגלות את הנסתר.

"הסטייה מהדרך היא המאפשרת להתפתח, להשתנות וליצור משהו חדש" (פרי, 2003, ע' 94)

פרי, ר. (2003). מעשה ביצירה: תהליך היצירה, מיתוסים ואגדות. בן שמן: מודן. 
תמונה: http://goo.gl/VnUj2

הכנס הבינלאומי למצויינות בחינוך ICIE

השבוע השתתפנו (קבוצת הלמידה שלי המכונה "השקדיות") בכנס הבינלאומי למצויינות בחינוך שנערך השנה בירושלים (ICIE – The International CENTRE FOR innovation in Education). לי זו הייתה הפעם הראשונה בה השתתפתי בכנס חינוכי והצגתי בפנלים המקבילים. חוויה מאלפת ומעשירה. היתרון בפנלים המקבילים (כלומר קבוצות דיון / פרזנטציה הפועלות במקביל באותם זמנים בנושאים שונים) שישנן קבוצות קטנות ומעבירים פרזנטציה יותר אינטימית אבל זהו גם החיסרון, קהל השומעים מצומצם. ועם זאת הייתה התעניינות והתלהבות. היחידה הבינתחומית שהצגנו (בנושא ראייה ועיוורון שפותחה במסגרת הקורס טכנולוגיות תקשוב ולמידה סמסטר שעבר) הייתה מתקדמת בפער משמעותי מכל מה שהוצג בפנל שלנו בנושא e-Learning. בכל ההצגות והפרזנטציות שנכחנו בהן ישראל הייתה מובילה בתוכניות פורצות דרך. לעומת טיוואן למשל שהציגה מחקרים כאשר שיא החידוש הוא עבודה בקבוצות תוך שימוש במחשב ותוכנה המייצגת חזותית הקשרים בין נתונים. אינני מזלזלת במחקר זה רק שהפוטנציאל בשימוש בתקשוב הוא הרבה מעבר לכך. בתוכניות שהציגו גופים / מורים ישראלים הייתה חשיבה אחרת, העזה ואתגור התלמיד למשל רשת עמל (במסגרת עמלנט) מאתגרים בדרך תחרותית קבוצות שונות מבתי ספר ברשת בשאלות שגורמות להם לחקור ולהתמודד עצמאית עם חומרים חדשים לחלוטין וכל זאת בלמידה ברשת חברתית פנימית של עמל, למידה פעילה וחווייתית  שגם ערכים מועברים בה (כמו תרומה לקהילה) 

(אציין כי הכנס לא עסק ספציפית בתקשוב אלא במצויינות אך אנו בחרנו ללכת לפרזנטציות בפנלים שעסקו בתקשוב).
 בקורס של דר' חגית מישר-טל קיבלנו מאמר בו מתואר מחקר בינלאומי משנת 2006 (http://goo.gl/I1kE7) העורך השוואה בין מורים המלמדים מתמטיקה ומדעים בעולם ודרכי ההוראה שלהם במישור התקשוב. המורים הישראלים (כיתות ח') נמצאו כמטמיעי תקשוב ברמה נמוכה ואף חריגה בהשוואה לעמיתיהם בעולם. ומאלו המשתמשים בתקשוב רובם (70%!!) משתמשים בו בדרך הוראה מסורתית. בהתאם למה שנחשפתי בכנס (וזהו כמובן לא מדגם מייצג) דומני שהמצב כיום השתנה. ישנה יותר חדשנות וישנו שיתוף רב שמוביל להוראה מתוקשבת יותר מתקדמת. ואם אכן כך הדבר הרי ניתן לדבר על מגמת שיפור בהוראה המתוקשבת בישראל. אינני מדברת איזה מחיר הדבר גובה מהמורים אלא אני עוסקת ברמת יישום הולכת וגדלה של נושא התקשוב. זהו שינוי מהפכני, שאינו יכול להיות איטי ודומני כי אלו הניצוצות לתחילת שינוי מתגלגל ודינמי. בדרך כלל אינני אופטימית במיוחד מתהליכים במערכת החינוך, ואינני חוסכת בביקורת אך הפעם, אני רואה שביב אור בקצה המנהרה. המורים המתועלים לתקשוב יצירתיים ויוזמים, ובאמת מהווים סוכני שינוי. ישר כוחם, אין ספק שהדבר לא קל בתנאים בהם הם עובדים ובלחצים מהמערכת. תקוותי כי גם המורים הנרתעים יסחפו ברוח החדשנית וישפרו אותה. במחקר הבא אין בליבי ספק שישראל לא תהיה בפער כה רב ממדינות העולם.

פרזי הנציג שלנו לכנס הבינלאומי למצויינות בחינוך

כידוע התקבלה היחידה, שפתחנו סימסטר שעבר בקורס תקשוב ולמידה, להציגה בכנס הבינלאומי למצויינות בחינוך שיערך השנה בשבוע הבא בירושלים. היחידה עוסקת בתחום הראיה והעיוורון מתוך הגישה האינטר דיסציפלינרית (בינתחומית). כל ה"שקדיות" דהיינו ארבעת המפתחות שינסנו מותניים להכין מצגת לכנס. יצרנו מצגת רגילה בדוקס כמובן, שכן עבדנו במשותף, כתיבה, תרגום שיוך תמונות רלוונטיות וכן הלאה. עד כאן אין בשורה אלא שהחלטנו שאנו רוצות מצגת מעניינת, החלטנו על פרזי אותו הציגה דר' גילה לוי עצמון בתחילת דרכנו המשותפת, ופורמט העיגול (שדר' גילה קורץ הציגה ביום העיון למחלקת החינוך) שווה אותנו. 
יבוא המצגת לפרזי היה קל, אך משם הצורך בסידור הדפים בתוך מסגרות השקפים, עריכת שינויים ותוספות, הגדלה והקטנה ועוד כהנה וכהנה היוו אתגר לפיצוח. להפתעתי ושמחתי גיליתי שיכולות הפענוח שלי לכלי שכזה בהחלט הניבו פירות בזריזות יחסית, באותו היום כבר הראתי לביתי את יכולות הכלי ונתתי לה להתנסות, מיותר לציין שהתלהבותה הייתה גדולה. ברגע שה"שקדיות" גררו את הדפים, גילינו את היכולת של המשחק והעיצוב עבור כל שקף ושקף, השתעשענו כדי ללמוד עם רוב האפשרויות הנראות לעין, כל אחת גילתה משהו ברגע אחר וממש הייתה חדוות יצירה. אירגנו את בסיס המצגת ואז יישמנו יחדיו את תגליותינו - פשוטו כמשמעו! גילינו את אפשרות השיתוף, וכך עבדנו ארבעתנו בו זמנית כאשר למשל האחת מכניסה תמונה או מטביעה סרטון והאחרת מעצבת את העימוד, מוסיפה כיתוב וכן הלאה. כל שותף מסומן בצורת דמות בלונית הנושאת את שמו כך שבזמן העבודה היה אפשר להרגיש כאילו אנו משחקות ב"bubbles". חווית העבודה הייתה פשוט מלהיבה, ומזמינה להמשך החקר.
להלן המצגת להנאתכם:

Copy of Sight and blindness in the technological age on Prezi

אני יודעת שאין זמן, גם אני דחיתי את החקירה של פרזי עד לרגע בו באמת נזקקתי לו, אבל ממש מומלץ בחום להשתמש ולהתנסות הן עבור החוויה והן עבור הרווח של מצגת מעניינת יותר.
בהצלחה

דלישס - המצאה גאונית

בסמסטר הקודם הוזכר כבדרך אגב הדלישס - שהוא בעצם רשימת מועדפים מאוחסנת בענן, ומתאפשרת גישה מכל מחשב אליה. לכאורה חביב אבל לא יותר מזה, כך שחקירתי את הנושא נדחתה. עכשיו לאחר שנפגשנו עם ד"ר גילה לוי-עצמון בנושא הסימנריון קיבלנו שוב המלצה שכדאי לארגן את החומר שיצטבר כל הזמן ואפשר בדלישס. מכיוון שאני פריקית ארגון (בנושא הלימודי) החלטתי להתלבש על הנושא ולראות אם אכן ישרתני שהרי אני רוצה כבר  להתחיל ולאסוף חומרים. הבת שלי מסיימת עכשיו את התזה שלה, היא פריקית של ארגון ואיסוף חומרים בעשר רמות מעליי. ראיתי אותה טובעת בחומר ומארגנת קבצים של המועדפים שלה (ברמת טבלאות, צבעים הערות  וכן הלאה), והנה יתכן שבידיי פתרון שלא אצטרך להגיע ולהשתמש בטכניקות שהיא פיתחה.
הכלי חינמי, ההרשמה פשוטה (הכתובת קלה לזכרון המילה דלישס באנגלית מחולקת בנקודות del.icio.us), ואפילו מהגרת כמוני הצליחה להפעילו עם תהיות מינימליות וללא צורך להעזר בסרטוני הדרכה. בהרשמה מציעים לך לגרור לסרגל הדפדפן את הכפתור save to delicious - מומלץ בחום! בכל פעם שגולשים ומוצאים אתר חשוב עבורי פשוט לוחצים על הכפתור והפלא ופלא הוא שמור לי.

גיליתי עולם ומלואו ונגעתי רק במקצת מן האפשרויות, זהו הרבה מעבר למועדפים נגישים. ראשית התלהבתי כי הדלישס תומך בעברית (אך אינו כתוב בעברית לכן אני מציינת את המונחים גם באנגלית), שזה נחמד למי ששפת האם שלו היא זו ולא אחרת. אבל אפשרויות התיוג והאחסון הן נפלאות. בזמן השמירה נפתחות 4 שורות למילוי האחת כמובן כתובת האתר (שנכתבת אוטומטית מנסיוני), שורה לכותרת שתבחר (description) יש אפשרות להוסיף מלל להסבר מהו הלינק  (notes)- טוב לך וטוב למי שיכנס אל רשימת המועדפים שלך. ואחרון חביב - כל לינק מקבל מספר תגיות (tags) לבחירתי, וניתן גם לאחסן במדפים (stack). התיוק נעשה בסדר היררכי של תאריכים. החיפוש קל ונוח אם נותנים מספיק תגיות, מחפשים לפי התגית ועולים כל הלינקים הקשורים אליה - וכך בן רגע מוצאים את אותו הלינק שחיפשתי (וגם כאלו ששכחתי שהכנסתי...).
אבל גולת הכותרת היא השיתופיות. אמנם יש אפשרות לעשות  את רשימתך כפרטית אבל כך אובד אחד האלמטים הנהדרים של דלישס - חוכמת ההמון. אפשר לעקוב אחר מועדפים ברשת בנושא שמעניין אותך (רואים את זה הרבה במתכונים). אני אישית התחלתי קצת לחפש מאמרים בנושאים שלנו, כאלו שיוכלו לעזור בנושא הסמנריון וכן הלאה. הרי זה אדיר - מאגר נושאי של קישורים! למה להמציא את הגלגל ולנבור שעות ברשת כדי לדוג מאמר רלוונטי כאשר קודמיי כבר עשו זאת? ואני על סמך ממצאיהם יכולה למצוא עוד ולהגדיל את המאגר הזה - פשוט אוצר בלום! מי היה מאמין שאני, הרודפת פרטיות, תתלהב משיתופיות ברשת עם כל מאען דבעי?! כנראה למרות זאת חל מהפך מחשבתי אצלי בעקבות הלימודים..
ועוד משהו - כשספרתי לבן שלי בגאווה על מציאתי האחרונה הוא סיפר לי שיש גם אופציה לשים בבלוג את הדלישס  וכך למיין את הפוסטים (וכמובן לא הראה או הסביר איך כדי שאמא שלו תזיע קצת..) וכמובן גם לקשר לפייסבוק, עדיין לא בדקתי נשאר לי נושא למחקר עתידי.

תהליך הערכה – האמנם נחוץ ולמי?

התחיל סמסטר ומתוכו כבר שני קורסים מדברים על הערכה, תוכנית התקשוב הלאומית – במילים אחרות בירוקרטיה, וכזו הבאה משליטה.

אנסה להסביר:

משרד החינוך מעצם היותו גוף ריכוזי מפגין שליטה. הוא מנחית רעיונות, רפורמות, תוכניות וכו' והוא השולט, המפקח והקובע. האינטרסים שלו אינם טהורים בלשון המעטה, למרות שוודאי ישנם אנשים שפועלים שם למען המטרות של קידום החינוך למאה ה-21 אך השר הוא אדם פוליטי, וככזה הוא מכהן קדנציה קצרה ורוצה בשינויים ראוותניים שישרתו אותו, ולאו דווקא בתהליך עמוק ומשמעותי מתוך הסתכלות חדשנית שיכולה גם לא להיות פופולארית. מתוך היותו גוף ריכוזי ושולט המשרד קובע סטנדרטים שיש לבחונם ולהעריכם בדרכים אחידות כדי שהשר יוכל להציג סטטיסטיקות של הישגיו.

וכאן הגעתי לנושא ההערכה. נושא כאוב מבחינתי בתצורתו הקיימת במערכת החינוך. כיצד אפשר לקבוע סטנדרטים אחידים אם התלמידים והמורים אינם אחידים? השונות הבין אישית מתבטאת בכל התחומים הן בנושאים, הן בדרכי הלימוד והחקר, הן באמצעים וכן הלאה, אז באיזו סקאלה אפשר להעמידם לצורך הערכתם? ולמה צריך להעריכם? האם לא די בכך שהתלמיד  חוקר, מתקדם ומתעניין, כיצד דורשים ממני לאמר האם זה טוב או רע, איך זה עומד מול האחרים? מי שמני לשופט? אם אתמצת כוונתי היא שיש להתאים תכנית אישית לתלמידים, ולאו דווקא לאלו עם הקשיים שעצם הגדרתם ככאלו שמה עליהם סטיגמה של כשלון. כלומר אם המערכת תשנה כיוון, תתייחס לשונות הבין-אישית ותאפשר תוכנית אישית לכל תלמיד אזי הצורך בהערכה סטנדרטית פשוט יתפוגג.

ד"ר ליאת אייל הציגה את הגדרות ההערכה ועמדה על סוגים שונים כאשר נשמעה בדבריה לשמחתי ביקורת על ההערכה ובפרט ההערכה המסכמת. הערכה מעצבת כפי שמכנים אותה הינה כזו הנועדה לשיפור, הארה לאבני הדרך שיהפכו לכביש סלול. זו מבחינתי אינה הערכה, אני רואה בה שיחה קונסטרוקטיבית בין במנחה לתלמיד או המורה, שיחה שנערכת על בסיס קבוע ותדיר, כזו שאינה מלחיצה אלא באמת מקדמת, עוזרת ומכוונת בשלב ההתלבטויות, מייעצת על סמך ניסיון המנחה וידיעותיו, אך זה אינו כופה את דעתו, אינו מכתיב את הדרך.

תאמינו לי זה אפשרי. לי היו שיחות אישיות עם התלמידים פעם בשבוע-שבועיים. השיחות נסבו בשני תחומים הרגשי והלימודי. בדקנו אילו הצלחות ואילו כשלונות בראי התלמיד היו לו, התלבטנו יחד כיצד אפשר להמשיך, על מה כדאי לעבוד בשבועיים הקרובים, מה כדאי לחזק, איך לקדם איך החקר. לא היתה שם הנחתה שלי מה עליו לעשות, הייתה הכוונה וקביעת הדרך במשותף, לפעמים התלמיד העלה רעיונות לא שיגרתיים, שהובילו לחקר אמיתי יוצא דופן, האפשור תרם להרבה יצירתיות ולמידה מוטיבטיבית. לא קראתי להן שיחות הערכה, גם לא התייחסתי אליהן כך – אינני שופטת ואינני יודעת כל. עבדתי בביה"ס שלא חילק תעודות, לא קיטלגנו את הילדים בציונים נבובים, ולמרות זאת כמובן שלא היה פשוט להציג להנהלה ולהורים את ההשיגים וההתקדמות, כי לא היה מדד. בתחילה, ההורים בשיחות עימי ניסו לכמת את ילדם להכניסו לרובריקות הציון עליו גדלו, בהמשך רובם כבר שיתפו פעולה, ואפילו התלהבו מיכולות ילדם.

ואולי שתי התמונות הללו יצליחו להבהיר את עמדתי

המודל הקיים - אני רואה הערכה כתהליך שיפוטי, מתוך תחושת כוח ועליונות – וכך השופט מייצג את המעריך והמוערך הוא הנאשם הקטן והמפוחד.

http://static0.arttoday.com/thm/thm4/CL/gc10/gcorp4/govtoffc/gvmnt061.thm.jpg

 המודל המוצע - לעומת זאת בשיחת הערכה ישנה הדדיות, המעריך והמוערך הם באותו גובה עיניים, האווירה נינוחה והכיוון הוא שיפור ושיכלול.

 (http://lessonpix.com/drawings/9560/380x380/Conversation.png)

שוב יגידו לי שאני הוזה, אבל חושבתני שאם עושים שינוי מחשבתי תודעתי, יוצאים מהקבעון של המסגרת היום-יומית אזי כך אפשר להביא לשינוי משמעותי, אסור להפסיק לחלום, חייבים להסתכל לחזון בעיניים חדשות. 

רפלקציה - חשבון נפש לימודי תהליכי

התחלתי בכתיבת הבלוג בהיסוס, כל הקטע של פומביות לא יושב עם האופי שלי. בקבוצות קטנות אין לי בעיה לחלוק את דעותיי, לעמוד עליהן, להתווכח ולשכנע או לא, אבל על הנייר לשטוח את תובנותיי קבל עם ועדה זה בהחלט חורג מגבולות האינטימיות שלי.

המטלה לא מספיק נהירה לי. אם זוהי עבודה סימנריונית הרי תכניה צריכים להיות מגובים בציטוטים, מאמרים וסרטונים, ומצד שני זהו הקול האישי שלי. אני עדיין בדילמה לגבי האיזון הנכון והאותנטיות המתבקשת. בנוסף, אם זו עבודה אקדמית הרי שייתכן ואני צריכה לקבוע נושא שילווה אותי ויתפתח, אבל זוהי רפלקציה על השיעורים, וכך בעייתי לתכנת את המוח להתייחס לפן ספציפי שעלה או לא עלה בשיעור ולכפות עליו פוסט.

דרך העבודה שלי איננה קבועה, אין לי לו"ז מתי מתיישבים לכתוב פוסט, אני צריכה לעבד את החומרים ורק כך אני יכולה להביא את הקול האישי שלי. קצב עיבוד החומרים משתנה מנושא לנושא וכך אני מוצאת עצמי לא פעם רק ביום ראשון רגע לפני מועד ההגשה מתיישבת לכתוב. והרשומה אינה תמיד לרוחי, הייתי רוצה יותר להעמיק אבל הזמן והמטלות והחיים מחייבים אותי לעצור, לטוב ולרע.

עכשיו לאחר שחלף סמסטר בו מטלה זו רובצת על כתפיי דומני שאני קצת יותר נינוחה עימה. כתיבה אינה הבעיה שלי גם לא הנושאים, אלא שאני חשה שאינני יכולה למצות. כמעט כל נושא שמעלה בי (בעקבות השיעורים) מחשבות, הרהורים, ויכוח פנימי וכן הלאה, על כל נושא כזה אפשר לכתוב הרבה, אפשר לצלול אליו ולא לסיים. הבעייה בפוסט שהוא צריך להיות קצר (הכל יחסי), להעביר מסר כבד, מחשבות והתלבטויות, אופן  כתיבה כזה מאוד קשה לי, אני אשת מילים, ולכל מילה יש ניואנס שונה ומשמעותי יותר לרעיון. הפוסט דורש ממני לקצץ את הכנפיים, ולהביע את דעתי באופן שאני מרגישה שאיננו שלם. בנוסף, הנושאים כאמור מורכבים ואני ביני לביני רוצה לבדוק עוד גישות, או להרחיב את זו ששמעתי, כטיפוס וכחן ודעתן אני צריכה לבחון את הבעד והנגד ותחושתי שאינני מגיעה לעומק הבדיקה, הן מבחינת הזמן והן מבחינת התקציר שעליי לבצע בהמשך.

תהליך הרפלקציה, שהבלוג באופן טבעי גורם לו להתרחש ביתר שאת, הוא תהליך חשוב מאין כמותו. העיבוד המחודש של נושאים מסויימים הבחינה שלהם, גורם להבנה נוספת, פותח כיוונים נעלמים, מפנה את המחשבות לזוויות ראיה שונות, ורק כך ישנה התפתחות. חבל לי שאינני יכולה לעשות רפלקציה שכזו על כל הנושאים שעולים, אך אני שמחה שאני יכולה לעשות הקשרים בין התכנים מהקורסים השונים, דבר היוצר תמונה יותר רחבה ואפשרות להתבוננות שונה.

להבנתי הבלוג הוא הקול האישי שלי, כלומר רפלקציה בעקבות השיעורים, מה עוררו בי הדברים ואיך אני מנתחת אותם לאור המידע המוצע לי. וכך, מצאתי עצמי בוחנת נושאים שלא ייחסתי להם חשיבות מרובה בעבר או להיפך, נושאים שדעתי הייתה מאוד ברורה ולפתע יכולתי לבחונם מחדש ולגבש יותר את האני המאמין החינוכי פדגוגי שלי. חלק מתהליך זה מתרחש בקבוצת הלמידה שלנו אבל הבלוג מאפשר עוד חידוד. ואם זהו הקול האישי שלי הרי הצורך להביא ציטוטים לחזק את דבריי לפעמים מעמיס. כאמור אני עדיין עם סימן שאלה בנושא.

בעקבות העבודה על הבלוג נחשפתי לתחום זה והתחלתי לעקוב אחר בלוגים מקצועיים, פשוט מרתק! לולא היה גוזל כל כך הרבה זמן אני מניחה שהייתי עוקבת אחרי הרבה יותר בלוגים מסוג זה. עשיתי לי כלל לבדוק לפחות שני בלוגים של תלמידים לכיתה באופן אקראי, שכן הדבר לא ריאלי לקרוא את כולם. וכך, אני מוצאת עצמי משוטטת ומגיבה לאנשים שלאו דווקא אני מכירה את דעותיהם, שנושאים אחרים צפו להם בעקבות השיעורים, דעות אחרות זו עבודה שאני לא מוותרת עליה, היא מעניינת ומעשירה עד מאוד. לפעמים יש דעות שמקפיצות אותי, לפעמים אני ממש מזדהה, בכל מקרה בוודאי אינני אדישה, וזוהי עוד נקודה חשובה ללמידה פעילה ויעילה, חווייתית ובהקשר אישי.

ושוב הפוסט התארך, אסכם בפסקה קצרה. מטלת כתיבת הבלוג עדיין אינה פשוטה עבורי, אני מתחבטת בתכנים, בדרך הבאתם, האם היצירתיות או הגימיקים הם אלו החשובים או אם אכתוב בצורה אפורה וכנה בלבד אצליח להעביר את המסר שלי? דומני שיש לשלב בינהם, משהו שיצית את הקורא לקרוא, ומשם דרכו בידיו. האם הבלוג הוא עבורי או עבור אחרים (פרט לתפקידו כמרכיב בציון...) האם אני מספיק ברורה בכתיבה, בהעברת דעותיי? נקודות שבכתיבת בלוג נשארות עם סימן שאלה, גם אם מגיבים לך לבלוג אין הדבר אומר שהייתי ברורה, אבל כנראה הצלחתי להפעיל נקודה מסויימת אצל האחר. אין ספק שהבלוג חידד אצלי את הרפלקציה והוסיף לה נדבך משמעותי, למרות העומס שאני חשה מעצם החובה לכותבו. ואולי בגלל שאני באה מפילוסופיית למידה שכל כך מתנגדת ללמידה מתוך חובה תחת שרביט הציון יש לי קושי עם כתיבת הבלוג, כי אני רוצה להיות אני, אמיתית, כנה וחושבת ללא תחושה שאני בעצם תחת זכוכית מגדלת. אין ספק שללא התנסות הכתיבה בבלוג, לא הייתי נחשפת לגדולתו וגם לנקודות החולשה. ומה אני לוקחת עימי בשלב זה בעקבות הבלוג? א. כניסה לעולם הבלוגים וחשיפה לבלוגים מקצועיים ב. התנסות בכתיבה תמציתית ג. אפשרות להבעת דעותיי בפני קהל לא מוכר, מעין שלח לחמך – דבר שהיה לי קשה ביותר בהתחלה ועתה אני קצת יותר נכונה לו, ד. רפלקציה משמעותית, עיבוד חומרי הלימוד תוך בחינה וביקורת. ואלו רק מספר נקודות מרכזיות. לסיכום ברגשות מעורבים אני מתכוננת לעוד סמסטר של כתיבה, התלהבות מול מטלה.

זווית ראיה אחרת

אנו דנים לא פעם בצורך בשינוי המחשבתי, בכך שעלינו כמורים לאפשר לילד לנתב את דרכו בלמידה פעילה, אך מצד שני נשמעות הטענות שחייבים לדעת אם הילד למד את מה שהמורה רצה שילמד - אז איפה הכיוון האישי שלו שיכול להוביל לכיוונים אחרים ומפתיעים (אחד מהמאפיינים של חשיבה מסדר גבוה)?
בדיוק הבן שלי שלח לי את הקריקטורה הזו וחשבתי שהיא פשוט מתאימה לנושא.

התמונות הן מזווית הראיה של הקרנף ומה אנחנו היינו מציירים? ואיך זבוב היה מצייר את מה שהוא רואה? אין ספק שכל אחד היה מצייר תמונות שונות, ואפילו אנשים שונים היו מציירים תמונות שונות. וכאן בדיוק באה לידי ביטוי הזווית האישית של כל אחד ואחד. אותה זווית שכה חשוב שתכנס למערכת החינוך, אותו אפשור למתן לגיטימציה ליצירתיות, לדרך חשיבה מקורית. אותה החשיבה שתוביל למחוזות אחרים, חדשים ובלתי צפויים.
אני מאמינה שבזמן תכנון שיעור תצוץ לי התמונה כתזכורת לצור אירוע למידה פעיל פתוח ומאפשר לתלמידים, שיגרום להם לחשוב, להתלבט, ולהגיע למסקנות ייחודיות להם. מקווה שגם אתם תוכלו לעשות בה שימוש שכזה. 

אושר כמפתח ללמידה

במהלך עבודתי בבלוג שוטטתי לחיפוש בלוגים בנושא מונטסורי הקרוב לליבי. חיפשתי בלוגים של אנשים העוסקים בתחום מורים או פילוסופים במדעי החינוך. אחד הבלוגים שאני עוקבת אחריו הוא בלוג של גננת שבין השאר מעלה תהיות או אמירות בדבר הפדגוגיה ויישומה, התיאורייה והמעשה. (http://beautifulsunmontessori.blogspot.com/)

היום מצאתי בכתביה סרטון של TEDהמדבר על פסיכולוגיה חיובית והדרך בה המוח מגיב לשמחה והנאה מפי המרצה דר' שון אקור (פסיכולוג בוגר הווארד ומרצה שם). מלבד היות הסרטון שוטף ומצחיק הוא מכיל נקודות מרכזיות* שצריכות לעמוד לנגד עיננו כמחנכים – התובנה שהאושר הוא שגורם להצלחה ולא ההיפך. ההבנה שהנורמה (שזהו למעשה ממוצע סטטיסטי) אינה הקו המנחה ואין חריגות מהנורמה אלא כל פרט צריך שיביע את ייחודיותו ואין להכפיפו לנורמה (הגישה הבינאישית לעומת האוניברסליות). המטרה צריכה להיות לא קירוב "החריג" לנורמה אלא העלאתה, כלומר בכך שנלמד מכל אחד ואחד את מומחיותו בעצם נעלה את הממוצע    (= נורמה למעשה מיותרת). המיקוד צריך להיות בפרט - בפוטנציאל שלו, יעילותו, יצירתיותו ואושרו. הדרך שבה המוח מעבד את הנתונים סביבו, חווה את העולם משפיעה על "מדד האושר" כאשר רוב המידע מסביב הוא אסונות המוח מכיל מידע שלילי שמנחה את התחושות לכיוון זה, אך אם נשנה את ההסתכלות (נציג את החיוב ולא השלילה) ונהייה אופטימיים ההסתכלות החיובית הזו תביא לעליה ביכולת הלמידה, ביצירתיות וברמת האנרגיה.

להלן הסרטון (אורכו כ- 12:30 דקות).

  

 האם במערכת החינוך אנו שמים את אושר התלמידים כפרמטר (שלא לשאול כפרמטר מרכזי)? כששואלים הורים מה ציפיותיהם ממערכת החינוך הם מדברים על הישגים לימודיים, שהילד יאותגר, ילמד עוד ומהר וכן הלאה האם הם מדברים על אושרו? שלא ישתמע מדבריי שאינני חושבת כי הורים אינם מעוניינים באושר ילדיהם, אלא פשוט האושר אינו משתלב עם הלמידה בתפיסתם. דומני שישנו פער מחשבתי - וחינוך / לימוד אינו מתקשר תודעתית עם אושר. למה? לדעתי, במצב בו גם המערכת וגם ההורים דואגים לתחרותיות הישגית "כדי שהילד יצליח בחיים" הם נוטשים את האושר וההנאה הרחק משם, וכך בעצם מחבלים במטרה זו שלהם.

*נקודות מרכזיות  באינטרפטציה שלי מהסרטון

מורה או סוהר?

בשעור האחרון עלתה שאילתה בדבר תוכנת השליטה בכיתה, שלא ניתנה לה במה לדיון. אני אישית הייתי נסערת מעצם המחשבה על הבגידה באמון של התלמיד והחדירה לפרטיות בשם האידיאולוגיה, על הקלות בה הפדגוגים חוזרים אחורה בזמן ומנצלים את הטכנולוגיה לפי אותה תפיסה ישנה של המורה הכל יכול, המורה היודע כל, המורה השולט.

אני חייבת לציין שלא הכרתי את הנושא, הופתעתי והזדעזעתי כאחת מעצם הרעיון, וחיפשתי מאמרים, עוד פרטים שיתנו נימוק שיתפס בעיניי כהגיוני או לחילופין תמיכה לתחושת הבטן החזקה שלי של חציית גבולות אדומים. זה לא היה קל, כל הזמן הגעתי לפרסומים של החברות הממציאות והמשווקות את תכנת "האח הגדול" לבתי הספר, והם כמובן היללו ושיבחו אותה. מעט מאמרים דליתי שהתייחסו בעקיפין לנושא, למעשה התייחסו יותר לאידיאולוגיה מאחוריה עומדים המחנכים.

לא אגיד שאין יתרונות לתוכנה כמו מענה לכל תלמיד ותלמיד, גילוי קושי אצל תלמיד והכוונה שתקדם למידה ואפילו חסימת אתרים מסויימים וכן הלאה. אך להבנתי מהדיון הקצר שנערך לא כך רואים במערכת את תפקיד התוכנה אלא כשמה כן היא שליטה בכיתה (להבדיל מניהול כיתה), למשל האופציה של החשכת מסכים האין זו אלימות?! ולאילו ערכים אנו מחנכים הלא הם הפוכים לכך?.

דנמרק הייתה בין החלוצים בשימוש בתוכנה זו בביה"ס תיכוניים, ולפי מחבר המאמר מר Pelle Neroth הם המורים מרוצים מהשליטה הניתנת להם לדעת בזמן אמת מי עוסק בלמידה ומי לא. כמו כן התוצאות הלימודיות גדלו כתוצאה מכך שתלמידים לא היו מוסחים. וכך מסקנתו שבנסיבות אלו הפרטיות חשובה פחות (המאמר המלא http://goo.gl/RRLY6). קשה לי להסכים עימו. האם התוצאות השתפרו מסיבות אלו או מכיוון שהשינוי למעבר למחשבים כבר היה מבוסס יותר? והאם נכון לרמוס ערכים תמורת הישגים? לי ברור שלא.

כל תלמיד לומד בדרך שלו, ואם הוא צריך אתנחתא והוא משחק האם זהו סוף העולם? ואולי דווקא החופש הזה ידרבן אותו ללמידה, יוריד ממנו את הלחץ? אולי דווקא כך מתבשלים במוחו הרעיונות? ברגע שהמורה משתמש בתוכנה זו כשוט, כשוטר מה המסר לתלמיד? האם הילד יכול להרגיש בטוח? האם הוא יכול ללמוד באופן עצמאי ויצירתי? לדעתי ממש לא. החסם הזה יוצר אנטי, מדכא את הרצון ללמידה ויוצר מאבק כוחות מיותר. האם יש לי כמורה את הזכות לחייב את הילד לחשוב בדרך מסויימת, לשלוט על ההקשרים שהוא עושה במוח? והאם זה נכון בכלל. שוב דעתי ברורה, אני יוצאת מנקודת הנחה שלילד מיסודו יצר למידה וברגע שנושא יעניין אותו הוא יסחף וילמד. לכל אחד יש את הדרך הייחודית שלו, ועלי לכבד אותה, ולא לזלזל בו כשליחת כוח ההיררכיה.

השימוש במחשבים צריך להיות נבון, הם נועדו ללמידה עצמאית, חוויתית, מפרה ויצירתית וכל אלו אינם יכולים להתקיים כאשר ישנו איום מתמיד המרחף מעל הראש. גם התלמיד החרוץ (לא זה ש"מנצל הזדמנויות לא ללמוד") לומד ללא חדווה במצב כזה פוגעני. אני חוזרת לשיעור של מדעי החינוך בו למדנו על "למידה מבוססת מוח", הלחץ השלילי שנוצר בין השאר מהרגשה של איום, סכנה, פגיעה בתחושת הערך העצמי וכו' למעשה אינו מפנה את הילד ללמידה, כי המוח שלו עסוק במטרה להוציא אותו מהמצוקה וכך מנטרל את מיומנות החשיבה הגבוהה. במקום שאכן ניתן יהיה לנצל את התכנה המדוברת ככלי הנותן מענה מיידי כמעט לתלמידים, ככלי שגם הביישנים יכולים להיראות, במקום אלו ההתייחסות היא אל המגמה ל"תפוס את התלמיד על חם" מתחמק מלימוד, גולש באתרים אסורים, משחק, מצ'וטט וכו'. למה המורה מרגיש כל כך מאויים ומפוחד שהוא חייב את בטחון השליטה? והאם למעשה באותו הניתוח של הלחץ השלילי למעשה זוהי הדרך של המורה לאפשר לו לתפקד, שהמוח שלו יוכל להיות פנוי מתחושת איבוד השליטה.

כאן היגענו לדילמה אמיתית כדי שהמורה יתפקד הוא חייב לפעול כסוהר בבית כלא, דבר המכניס את הילד ללחץ שלילי שאינו מאפשר לו ללמוד. וכאן ברור שחייבת להיות הכנה למורה שתוציא אותו מהשבלונה, שתאפשר לו לשחרר. ללא הכנת המורה להבנתי לא יפסק מעגל קסמים זה. המורה צריך לקבל את השינוי בסטטוס, להבין מהי הנחייה (להבדיל מהנחתה), להבין שממשהו מסויים כל ילד ילמד משהו אחר בהתאם לכיוון שמתאים לו, לקבל שיכולים להגיע לתוצאות שהמורה כלל לא חשב עליהם, להכיר ביחודיות של כל ילד ולאפשר לו לחקור בדרכו. אם החומר יהיה מעניין, והילד ירגיש שאכן מאמינים בו, והוא יעמוד במסגרת הלו"ז שצריך להיות מוגדר מראש (ויכול להתגמש בהתאם לצרכי הלמידה האישית), המורה צריך להכיר שהדרך בה פועל הילד היא זו המתאימה לו גם אם היא כוללת הפסקות וקשקשת.

זו לא אוטופיה, זה אפשרי, זהו שינוי מהותי תפיסתי שחייב להיעשות ויפה שעה אחת קודם.

פייסבוק בשירות תרומת האיברים

בתחילת החודש שמעתי בנסעי ברכב שמארק צוקרברג הפעיל פיצ'ר חדש בפייסבוק בו אנשים מציינים שהם מוכנים לתרום איברים. גאוני!!! בין רגע גדל מספר תורמי האיברים בקליפורניה. גדלה המודעות. נהיה מאגר גלובלי של תורמים, בקלות ניתן להגיע לחתימתם (מתארת לעצמי שהצד החוקי כוסה) דור ה"אינסטנד" ממשיך להפגיז, מסתבר שיש להם הרבה יתרונות, ובעיקר חשיבה אחרת.
הלכתי לקרוא* על זה קצת לוודא ששמעתי נכון. כיף לראות ולשמוע על ניצול הכוח האדיר של רשתות חברתיות למטרה כה נעלה. איך לא חשבו על זה קודם?
ההשראה לרעיון לפי דברי צוקרברג היא מסטיב ג'ובס (איך לא? גאון גם אחרי מותו) אשר עבר תרומה של השתלת כבד ומאז בכנסים היה מעודד לתרומת איברים.
בארצנו הקטנטונת ישנו דיון האם נכון או לא נכון, האם צריך או לא צריך לתרום איברים. לדעתי, חד משמעית צריך וחובה אנושית היא. וגם אלו המאמינים בעולם הבא ובתחיית המתים, אני בטוחה שבמצווה כה חשובה זו של פיקוח נפש יזכו בצד הזכות אצל הקב"ה, ועובדה היא שישנם רבנים התומכים! הפיצ'ר לא היגיע לישראל עדיין, ולמען האמת אני רואה אותו נבלם ע"י כוחות פוליטיים דתיים שונים. אני תוהה אולי צריך לארגן עצומה בפייסבוק ולדרוש להביאו ולהכשירו חוקית גם בישראל? כרגיל אני לא ממהרת לעשות, בינתיים צריך לראות את ההתפתחויות - אבל חייבים להיות ערים, דומני שזוהי שליחות ויש לחנך אליה כערך עליון.


*שני מקורות שאהבתי: כתבה בהארץ http://goo.gl/9fkHX
  בבלוג  של Rainz   מעניין גם לקרוא את התגובות אני אישית הופתעתי  http://goo.gl/4xVbH יש שם גם סרטון ראיון עם צוקרברג שמסביר בטבעיות על ההמצאה
ויש עוד המון כתבות צריך רק לחפש...

מנפלאות האינטרנט

נושא נדוש, דנו בו, הסברנו שהאינטרנט לא שוכח - נכון. וחוויתי זאת לאחרונה תוך התפעלות מעוצמת הכלי וגם חשש מסויים מעוצמה זו. אסביר את עצמי.
שני מקרים קרו בדרכי ממש בימים אלו.
הראשון טפח על פניי כאשר חיפשתי תמונות לחזון שלי, מן הסתם חיפשתי תחת מונטסורי כי החזון שלי מושפע מהפילוסופיה הזו. וכך בשיטוטיי בין התמונות צצה במלוא הדרה תמונתי מהבלוג, שכן הזכרתי את מונטסורי לא פעם. ממש נרתעתי בהתחלה, היה קשה לי עם החשיפה, עם הגישה שדברים שפרסמתי הופכים להיות נכס כללי ללא שום שליטה שלי. ומצד שני תמונתי מלווה בכיתוב הפרופיל, ושם מצויין שאני מורת מונטסורי ומנחת מורים בשיטה. לפתע קלטתי את העוצמה, את כוח הפרסום הפסיבי, את היכולת לצור קהילה מקצועית, להתייעץ, להחליף דעות ואפילו להקים פרוייקטים משותפים - מדהים. כשלמדנו על הפרסומים באינטרנט של ידע אישי תהיתי ושאלתי אתכם מדוע, מה האינטרס של פלוני לפרסם חינם את מה שהוא עמל עליו רבות? ותשובתכם הפשוטה הייתה, זה נותן פרסום והכרה, נדמה לי שרק עכשיו אני מתחילה להבין זאת.
המקרה השני הייתה שיחת טלפון שקיבלתי ממורה שמחפשת בתי ספר שמלמדים אחרת. היא הגיעה אלי מפרסום באינטרנט שפורסם לפני כשלוש שנים על קורס הדרכה להוראה בשיטת מונטסורי. הקורס לא יצא לפועל, לא היו הרבה מתעניינים אבל "האינטרנט אינו שוכח", לא מחקתי את ההודעה וכך התחילו לקראת אפריל (זמן ההרשמה לביה"ס או הצבת המורים למשרתם בשנה,ל הבאה) להגיע אלי טלפונים מהורים וממורים. ככל שעוברות השנים מתרבים הצלצולים. בתחילה חשבתי שזה מקרי, אך דומני שישנה עתה יותר ויותר התעניינות, יותר רצון למערכת חינוך אחרת ואולי אלו סממני המהפיכה. אני אישית מוצאת עצמי עונה לטלפונים, מייעצת ותוך כדי גם לומדת על הרוח המנשבת. הדבר עורר בי רעיון לצורך בפונקציה כזו שתכוון, מתוך ידיעה והכרה, שתתן מענה למבולבלים (אולי לשם בכלל אני צריכה ללכת?).
מכל מקום שני מקרים אלו, שאינם קשורים האחד לשני כלל הביאו אותי להרהור נוסף בתפקיד פומביות האינטרנט ובעוצמתו. ממקום שהייתי יותר ביקורתית והתייחסתי אליו כאל "חבר טלפוני" מספק מידע, שיניתי את גישתי לחלוטין - יש כאן הרבה יותר מכך. היכולת להגיע אל אנשים רבים המתעניינים בתחום מסוים, היכולת לסייע, ולבנות קונספט חדש היכולת להרחיב את המעגל בקלות וביעילות (ואלו רק על קצה המזלג היתרונות), זו העוצמה שהכתה בי, וטוב מאוחר מאשר אף פעם...

חזון נולד

  מטלת הכנת החזון האישי שלי מלווה אותי מאז פסח. יש לי חזון, דמיוני ואוטופי אבל אפשרי תוך מהפיכה לא פשוטה. להביע אותו בתמצות יצירתי, זו הייתה משימה לא פשוטה (שהרי אני מהמרבים במילים...). הצורך לדייק ולחדד למצוא את התמונה שתבטא משפטים רבים גרם לי להפוך שוב ושוב ברעיון, ובכלל הצורך לארגן משנה סדורה כדי שיבינו אותי, למרות ואולי בגלל שאולי הוא חזון לא שגרתי הביאו אותי לנקודה שזיקקתי יותר לעצמי את הרעיון, את דרך הביצוע, את הכוונות בקיצור את החזון..

החזון שלי מושפע מן הפילוסופיה של מונטסורי, אליה אני כה מתחברת - אבל אין הדבר אומר שאני הולכת בעיניים עצומות ללא בחינה. אינני מאמינה בדרך אחת ואין בילתה, וכך אני שוזרת רעיונות כאשר עמוד השדרה המונטסוריאני מהווה תמיכה נאמנה.
להלן החזון

נקודת המוצא שלי היא הילד - הוא המרכז, הוא וצרכיו. ואני שם עבורו מאמינה בו וביכולותיו, מעניקה לו בטחון שיצעד בבטחה. ואני שם עבורו לשרת אותו, לספק לו את הגירויים המתאימים, שבאים מעולמו כדי שהוא יהיה חדור מוטיבציה ללמידה. הילד יודע ללמוד, אוהב וחוקר מאז שנולד ולי אסור לבלום אותו, רק לסייע לו להגיע לעולמות חדשים, להאיר לו דרכים רבות והוא ילמד לבחור את המתאימה לו. או כפי שאמרה מונטסורי "על המורה לזרוע זרעים של עניין...להצית את הדמיון" (Montessori, M. 1992. Education For Human Development: Understanding Montessori).  הדמיון הוא אלמנט מרכזי ללמידה וחייבים לאפשר לו לפעול, כשהילד מתנסה או מתכנן מהלך הוא מסתמך על ניסיונו ועל דמיונו וזהו הבסיס ללמידה חקרנית, משמעותית כזו שבאה מבפנים. אני מאמינה שהילד ילמד רק באופן פעיל ורק מתוך רצון ומניע פנימי. נשמע אוטופי – הרי כבר שנכנסים לכיתה א' מגלים אצל חלק מהילדים את ההתנגדות, את אי הרצון ללמוד – אז מה אני מקשקשת?! ובכן אין לי ספק בכך. הילדים מגיעים כבר כפי שהגדירה מורתי "מקולקלים", כלומר הם כבר עברו עד לכיתה א' מערכת דיכוי לא קטנה של רצונותיהם ומאבייהם. הם למדו לציית (לפעמים) למבוגר ודיכאו את הציות לצו הפנימי שלהם. ראיתי ילדים שהגיעו כך, אבל באווירה מתאימה, תוך אפשור, וכיוון מנחה הם החלו לפרוח, להראות את הצדדים החזים שלהם גם אם לא היו אקדמיים ופתחו בטחון עצמי ואהבה ללמידה. כמובן שמנגד היו כאלו שלא התמודדו אך אל נשכח כמה מוגבלים אנחנו במערכת הקיימת לנהל כיתה בדרך זו, ועד כמה יש להורים יד בלחץ על הילד שילמד את החומר הסטנדרטי ויהיה כמו כולם. בכלל הסטנדרטיזציה הזו, חוסר ההבנה שבני האדם שונים מיסודם, וכך כל אחד יכול להתפתח ולפתח, ליצור ולתרום בדרכו שלו היא מקור הרבה מחולי המערכת.

לא ארחיב (כרגע) עוד בנושא החזון ודרך ישומו – פשוט הפוסט יהיה ארוך כאורך הגלות, אבל אצרף את מילות השיר שהיה ההשראה, פריצת הדרך שלי להבעת החזון. שמו צבעים אמיתיים, והוא מדבר על היופי והיכולות הפנימיים של כל אחד ועל כך שעליו להאמין בעצמו וכך להאיר את העולם. (המילים בתרגום חופשי שלי)

צבעִים אָמִיתּיִים

תראה את הצבעים האמיתיים הזורחים מבעדך

הצבעים המבריקים הללו הקורנים בבהירות בתוכך

אז אל תפחד לתת להם להגיח

ותראה את צבעיך האמיתיים זורחים מבעדך

הצבעים המבריקים הללו הקורנים בבהירות בתוכך

אז אל תפחד לתת להם לפרוץ החוצה

צבעיך האמיתיים הם יפים כמו הקשת

פתח את העין שבמוחך

יש כל כך הרבה לראות כשמבינים

שתוכל לעשות כל דבר אם רק תדמיין

עצום את עיניך ובקרוב תראה

יש מקום, עמוק בתוכך שאתה יכול לשחרר

  

אבוד בחשכה

זה לא כמו שזה נראה רק תנסה לדמיין

ועולם מלא בתהיות יהיה שלך

אם רק תיתן לדמיון שלך לפעול חופשי

הסתכל בעולם ותראה מה הוא יכול להיות                 

                                                                              
תראה את הצבעים האמיתיים הזורחים מבעדך

הצבעים המבריקים הללו הקורנים בבהירות בתוכך

אז אל תפחד לתת להם לפרוץ החוצה

ותראה את צבעיך האמיתיים זורחים מבעדך

הצבעים המבריקים הללו הקורנים בבהירות בתוכך

 אז אל תפחד לתת להם לפרוץ החוצה

צבעיך האמיתיים, צבעים אמיתיים הם יפים כמו הקשת

הסתכל סביבך ותווכח איך אתה מרגיש שאתה מבין

שאתה יכול לעשות כל דבר אם רק תדמיין

הבלתי אפשרי יכול להפוך לאפשרי

נצל את ההזדמנות ותווכח שאין דבר שאינך יכול לעשות

 אז הראה את צבעיך האמיתיים, תן להם לפרוץ החוצה

הו, הוסף את צבעיך האמיתיים לעולם שסביבך

אז אל תפחד לתת להם להיראות

צבעיך האמיתיים, תן להם לפרוץ החוצה

הו, הוסף את צבעיך האמיתיים לעולם שסביבך

אז אל תפחד לתת להם להיראות

צבעיך האמיתיים הם יפים כמו הקשת

                צבעים אמיתיים!

 ואם זה לא ארוך מידי – אתם מוזמנים להסתכל בסרטון השיר שמוסיף בין הבתים מילים משמעותיות שצריכות להבנתי להיות מורה דרך למורים ומחנכים, ולאנשים בכלל.