זווית ראיה אחרת

אנו דנים לא פעם בצורך בשינוי המחשבתי, בכך שעלינו כמורים לאפשר לילד לנתב את דרכו בלמידה פעילה, אך מצד שני נשמעות הטענות שחייבים לדעת אם הילד למד את מה שהמורה רצה שילמד - אז איפה הכיוון האישי שלו שיכול להוביל לכיוונים אחרים ומפתיעים (אחד מהמאפיינים של חשיבה מסדר גבוה)?
בדיוק הבן שלי שלח לי את הקריקטורה הזו וחשבתי שהיא פשוט מתאימה לנושא.

התמונות הן מזווית הראיה של הקרנף ומה אנחנו היינו מציירים? ואיך זבוב היה מצייר את מה שהוא רואה? אין ספק שכל אחד היה מצייר תמונות שונות, ואפילו אנשים שונים היו מציירים תמונות שונות. וכאן בדיוק באה לידי ביטוי הזווית האישית של כל אחד ואחד. אותה זווית שכה חשוב שתכנס למערכת החינוך, אותו אפשור למתן לגיטימציה ליצירתיות, לדרך חשיבה מקורית. אותה החשיבה שתוביל למחוזות אחרים, חדשים ובלתי צפויים.
אני מאמינה שבזמן תכנון שיעור תצוץ לי התמונה כתזכורת לצור אירוע למידה פעיל פתוח ומאפשר לתלמידים, שיגרום להם לחשוב, להתלבט, ולהגיע למסקנות ייחודיות להם. מקווה שגם אתם תוכלו לעשות בה שימוש שכזה. 

אושר כמפתח ללמידה

במהלך עבודתי בבלוג שוטטתי לחיפוש בלוגים בנושא מונטסורי הקרוב לליבי. חיפשתי בלוגים של אנשים העוסקים בתחום מורים או פילוסופים במדעי החינוך. אחד הבלוגים שאני עוקבת אחריו הוא בלוג של גננת שבין השאר מעלה תהיות או אמירות בדבר הפדגוגיה ויישומה, התיאורייה והמעשה. (http://beautifulsunmontessori.blogspot.com/)

היום מצאתי בכתביה סרטון של TEDהמדבר על פסיכולוגיה חיובית והדרך בה המוח מגיב לשמחה והנאה מפי המרצה דר' שון אקור (פסיכולוג בוגר הווארד ומרצה שם). מלבד היות הסרטון שוטף ומצחיק הוא מכיל נקודות מרכזיות* שצריכות לעמוד לנגד עיננו כמחנכים – התובנה שהאושר הוא שגורם להצלחה ולא ההיפך. ההבנה שהנורמה (שזהו למעשה ממוצע סטטיסטי) אינה הקו המנחה ואין חריגות מהנורמה אלא כל פרט צריך שיביע את ייחודיותו ואין להכפיפו לנורמה (הגישה הבינאישית לעומת האוניברסליות). המטרה צריכה להיות לא קירוב "החריג" לנורמה אלא העלאתה, כלומר בכך שנלמד מכל אחד ואחד את מומחיותו בעצם נעלה את הממוצע    (= נורמה למעשה מיותרת). המיקוד צריך להיות בפרט - בפוטנציאל שלו, יעילותו, יצירתיותו ואושרו. הדרך שבה המוח מעבד את הנתונים סביבו, חווה את העולם משפיעה על "מדד האושר" כאשר רוב המידע מסביב הוא אסונות המוח מכיל מידע שלילי שמנחה את התחושות לכיוון זה, אך אם נשנה את ההסתכלות (נציג את החיוב ולא השלילה) ונהייה אופטימיים ההסתכלות החיובית הזו תביא לעליה ביכולת הלמידה, ביצירתיות וברמת האנרגיה.

להלן הסרטון (אורכו כ- 12:30 דקות).

  

 האם במערכת החינוך אנו שמים את אושר התלמידים כפרמטר (שלא לשאול כפרמטר מרכזי)? כששואלים הורים מה ציפיותיהם ממערכת החינוך הם מדברים על הישגים לימודיים, שהילד יאותגר, ילמד עוד ומהר וכן הלאה האם הם מדברים על אושרו? שלא ישתמע מדבריי שאינני חושבת כי הורים אינם מעוניינים באושר ילדיהם, אלא פשוט האושר אינו משתלב עם הלמידה בתפיסתם. דומני שישנו פער מחשבתי - וחינוך / לימוד אינו מתקשר תודעתית עם אושר. למה? לדעתי, במצב בו גם המערכת וגם ההורים דואגים לתחרותיות הישגית "כדי שהילד יצליח בחיים" הם נוטשים את האושר וההנאה הרחק משם, וכך בעצם מחבלים במטרה זו שלהם.

*נקודות מרכזיות  באינטרפטציה שלי מהסרטון

מורה או סוהר?

בשעור האחרון עלתה שאילתה בדבר תוכנת השליטה בכיתה, שלא ניתנה לה במה לדיון. אני אישית הייתי נסערת מעצם המחשבה על הבגידה באמון של התלמיד והחדירה לפרטיות בשם האידיאולוגיה, על הקלות בה הפדגוגים חוזרים אחורה בזמן ומנצלים את הטכנולוגיה לפי אותה תפיסה ישנה של המורה הכל יכול, המורה היודע כל, המורה השולט.

אני חייבת לציין שלא הכרתי את הנושא, הופתעתי והזדעזעתי כאחת מעצם הרעיון, וחיפשתי מאמרים, עוד פרטים שיתנו נימוק שיתפס בעיניי כהגיוני או לחילופין תמיכה לתחושת הבטן החזקה שלי של חציית גבולות אדומים. זה לא היה קל, כל הזמן הגעתי לפרסומים של החברות הממציאות והמשווקות את תכנת "האח הגדול" לבתי הספר, והם כמובן היללו ושיבחו אותה. מעט מאמרים דליתי שהתייחסו בעקיפין לנושא, למעשה התייחסו יותר לאידיאולוגיה מאחוריה עומדים המחנכים.

לא אגיד שאין יתרונות לתוכנה כמו מענה לכל תלמיד ותלמיד, גילוי קושי אצל תלמיד והכוונה שתקדם למידה ואפילו חסימת אתרים מסויימים וכן הלאה. אך להבנתי מהדיון הקצר שנערך לא כך רואים במערכת את תפקיד התוכנה אלא כשמה כן היא שליטה בכיתה (להבדיל מניהול כיתה), למשל האופציה של החשכת מסכים האין זו אלימות?! ולאילו ערכים אנו מחנכים הלא הם הפוכים לכך?.

דנמרק הייתה בין החלוצים בשימוש בתוכנה זו בביה"ס תיכוניים, ולפי מחבר המאמר מר Pelle Neroth הם המורים מרוצים מהשליטה הניתנת להם לדעת בזמן אמת מי עוסק בלמידה ומי לא. כמו כן התוצאות הלימודיות גדלו כתוצאה מכך שתלמידים לא היו מוסחים. וכך מסקנתו שבנסיבות אלו הפרטיות חשובה פחות (המאמר המלא http://goo.gl/RRLY6). קשה לי להסכים עימו. האם התוצאות השתפרו מסיבות אלו או מכיוון שהשינוי למעבר למחשבים כבר היה מבוסס יותר? והאם נכון לרמוס ערכים תמורת הישגים? לי ברור שלא.

כל תלמיד לומד בדרך שלו, ואם הוא צריך אתנחתא והוא משחק האם זהו סוף העולם? ואולי דווקא החופש הזה ידרבן אותו ללמידה, יוריד ממנו את הלחץ? אולי דווקא כך מתבשלים במוחו הרעיונות? ברגע שהמורה משתמש בתוכנה זו כשוט, כשוטר מה המסר לתלמיד? האם הילד יכול להרגיש בטוח? האם הוא יכול ללמוד באופן עצמאי ויצירתי? לדעתי ממש לא. החסם הזה יוצר אנטי, מדכא את הרצון ללמידה ויוצר מאבק כוחות מיותר. האם יש לי כמורה את הזכות לחייב את הילד לחשוב בדרך מסויימת, לשלוט על ההקשרים שהוא עושה במוח? והאם זה נכון בכלל. שוב דעתי ברורה, אני יוצאת מנקודת הנחה שלילד מיסודו יצר למידה וברגע שנושא יעניין אותו הוא יסחף וילמד. לכל אחד יש את הדרך הייחודית שלו, ועלי לכבד אותה, ולא לזלזל בו כשליחת כוח ההיררכיה.

השימוש במחשבים צריך להיות נבון, הם נועדו ללמידה עצמאית, חוויתית, מפרה ויצירתית וכל אלו אינם יכולים להתקיים כאשר ישנו איום מתמיד המרחף מעל הראש. גם התלמיד החרוץ (לא זה ש"מנצל הזדמנויות לא ללמוד") לומד ללא חדווה במצב כזה פוגעני. אני חוזרת לשיעור של מדעי החינוך בו למדנו על "למידה מבוססת מוח", הלחץ השלילי שנוצר בין השאר מהרגשה של איום, סכנה, פגיעה בתחושת הערך העצמי וכו' למעשה אינו מפנה את הילד ללמידה, כי המוח שלו עסוק במטרה להוציא אותו מהמצוקה וכך מנטרל את מיומנות החשיבה הגבוהה. במקום שאכן ניתן יהיה לנצל את התכנה המדוברת ככלי הנותן מענה מיידי כמעט לתלמידים, ככלי שגם הביישנים יכולים להיראות, במקום אלו ההתייחסות היא אל המגמה ל"תפוס את התלמיד על חם" מתחמק מלימוד, גולש באתרים אסורים, משחק, מצ'וטט וכו'. למה המורה מרגיש כל כך מאויים ומפוחד שהוא חייב את בטחון השליטה? והאם למעשה באותו הניתוח של הלחץ השלילי למעשה זוהי הדרך של המורה לאפשר לו לתפקד, שהמוח שלו יוכל להיות פנוי מתחושת איבוד השליטה.

כאן היגענו לדילמה אמיתית כדי שהמורה יתפקד הוא חייב לפעול כסוהר בבית כלא, דבר המכניס את הילד ללחץ שלילי שאינו מאפשר לו ללמוד. וכאן ברור שחייבת להיות הכנה למורה שתוציא אותו מהשבלונה, שתאפשר לו לשחרר. ללא הכנת המורה להבנתי לא יפסק מעגל קסמים זה. המורה צריך לקבל את השינוי בסטטוס, להבין מהי הנחייה (להבדיל מהנחתה), להבין שממשהו מסויים כל ילד ילמד משהו אחר בהתאם לכיוון שמתאים לו, לקבל שיכולים להגיע לתוצאות שהמורה כלל לא חשב עליהם, להכיר ביחודיות של כל ילד ולאפשר לו לחקור בדרכו. אם החומר יהיה מעניין, והילד ירגיש שאכן מאמינים בו, והוא יעמוד במסגרת הלו"ז שצריך להיות מוגדר מראש (ויכול להתגמש בהתאם לצרכי הלמידה האישית), המורה צריך להכיר שהדרך בה פועל הילד היא זו המתאימה לו גם אם היא כוללת הפסקות וקשקשת.

זו לא אוטופיה, זה אפשרי, זהו שינוי מהותי תפיסתי שחייב להיעשות ויפה שעה אחת קודם.

פייסבוק בשירות תרומת האיברים

בתחילת החודש שמעתי בנסעי ברכב שמארק צוקרברג הפעיל פיצ'ר חדש בפייסבוק בו אנשים מציינים שהם מוכנים לתרום איברים. גאוני!!! בין רגע גדל מספר תורמי האיברים בקליפורניה. גדלה המודעות. נהיה מאגר גלובלי של תורמים, בקלות ניתן להגיע לחתימתם (מתארת לעצמי שהצד החוקי כוסה) דור ה"אינסטנד" ממשיך להפגיז, מסתבר שיש להם הרבה יתרונות, ובעיקר חשיבה אחרת.
הלכתי לקרוא* על זה קצת לוודא ששמעתי נכון. כיף לראות ולשמוע על ניצול הכוח האדיר של רשתות חברתיות למטרה כה נעלה. איך לא חשבו על זה קודם?
ההשראה לרעיון לפי דברי צוקרברג היא מסטיב ג'ובס (איך לא? גאון גם אחרי מותו) אשר עבר תרומה של השתלת כבד ומאז בכנסים היה מעודד לתרומת איברים.
בארצנו הקטנטונת ישנו דיון האם נכון או לא נכון, האם צריך או לא צריך לתרום איברים. לדעתי, חד משמעית צריך וחובה אנושית היא. וגם אלו המאמינים בעולם הבא ובתחיית המתים, אני בטוחה שבמצווה כה חשובה זו של פיקוח נפש יזכו בצד הזכות אצל הקב"ה, ועובדה היא שישנם רבנים התומכים! הפיצ'ר לא היגיע לישראל עדיין, ולמען האמת אני רואה אותו נבלם ע"י כוחות פוליטיים דתיים שונים. אני תוהה אולי צריך לארגן עצומה בפייסבוק ולדרוש להביאו ולהכשירו חוקית גם בישראל? כרגיל אני לא ממהרת לעשות, בינתיים צריך לראות את ההתפתחויות - אבל חייבים להיות ערים, דומני שזוהי שליחות ויש לחנך אליה כערך עליון.


*שני מקורות שאהבתי: כתבה בהארץ http://goo.gl/9fkHX
  בבלוג  של Rainz   מעניין גם לקרוא את התגובות אני אישית הופתעתי  http://goo.gl/4xVbH יש שם גם סרטון ראיון עם צוקרברג שמסביר בטבעיות על ההמצאה
ויש עוד המון כתבות צריך רק לחפש...

מנפלאות האינטרנט

נושא נדוש, דנו בו, הסברנו שהאינטרנט לא שוכח - נכון. וחוויתי זאת לאחרונה תוך התפעלות מעוצמת הכלי וגם חשש מסויים מעוצמה זו. אסביר את עצמי.
שני מקרים קרו בדרכי ממש בימים אלו.
הראשון טפח על פניי כאשר חיפשתי תמונות לחזון שלי, מן הסתם חיפשתי תחת מונטסורי כי החזון שלי מושפע מהפילוסופיה הזו. וכך בשיטוטיי בין התמונות צצה במלוא הדרה תמונתי מהבלוג, שכן הזכרתי את מונטסורי לא פעם. ממש נרתעתי בהתחלה, היה קשה לי עם החשיפה, עם הגישה שדברים שפרסמתי הופכים להיות נכס כללי ללא שום שליטה שלי. ומצד שני תמונתי מלווה בכיתוב הפרופיל, ושם מצויין שאני מורת מונטסורי ומנחת מורים בשיטה. לפתע קלטתי את העוצמה, את כוח הפרסום הפסיבי, את היכולת לצור קהילה מקצועית, להתייעץ, להחליף דעות ואפילו להקים פרוייקטים משותפים - מדהים. כשלמדנו על הפרסומים באינטרנט של ידע אישי תהיתי ושאלתי אתכם מדוע, מה האינטרס של פלוני לפרסם חינם את מה שהוא עמל עליו רבות? ותשובתכם הפשוטה הייתה, זה נותן פרסום והכרה, נדמה לי שרק עכשיו אני מתחילה להבין זאת.
המקרה השני הייתה שיחת טלפון שקיבלתי ממורה שמחפשת בתי ספר שמלמדים אחרת. היא הגיעה אלי מפרסום באינטרנט שפורסם לפני כשלוש שנים על קורס הדרכה להוראה בשיטת מונטסורי. הקורס לא יצא לפועל, לא היו הרבה מתעניינים אבל "האינטרנט אינו שוכח", לא מחקתי את ההודעה וכך התחילו לקראת אפריל (זמן ההרשמה לביה"ס או הצבת המורים למשרתם בשנה,ל הבאה) להגיע אלי טלפונים מהורים וממורים. ככל שעוברות השנים מתרבים הצלצולים. בתחילה חשבתי שזה מקרי, אך דומני שישנה עתה יותר ויותר התעניינות, יותר רצון למערכת חינוך אחרת ואולי אלו סממני המהפיכה. אני אישית מוצאת עצמי עונה לטלפונים, מייעצת ותוך כדי גם לומדת על הרוח המנשבת. הדבר עורר בי רעיון לצורך בפונקציה כזו שתכוון, מתוך ידיעה והכרה, שתתן מענה למבולבלים (אולי לשם בכלל אני צריכה ללכת?).
מכל מקום שני מקרים אלו, שאינם קשורים האחד לשני כלל הביאו אותי להרהור נוסף בתפקיד פומביות האינטרנט ובעוצמתו. ממקום שהייתי יותר ביקורתית והתייחסתי אליו כאל "חבר טלפוני" מספק מידע, שיניתי את גישתי לחלוטין - יש כאן הרבה יותר מכך. היכולת להגיע אל אנשים רבים המתעניינים בתחום מסוים, היכולת לסייע, ולבנות קונספט חדש היכולת להרחיב את המעגל בקלות וביעילות (ואלו רק על קצה המזלג היתרונות), זו העוצמה שהכתה בי, וטוב מאוחר מאשר אף פעם...