תהליך הכנתו של המורה

When she (the teacher) feels herself aflame with interest, "seeing" the spirtual phenomena of the child, and experiences a serene joy and an insatiable eagerness in observing them (the children), then she will know that she is "initiated". Then she will begin to become a "teacher

(M. Montessoi. The Advanced Montessori Method I, P. 110)

ובתרגום חופשי:
כאשר המורה תרגיש עצמה משולהבת בעיניין, "רואה" את התופעה הספירטואלית של הילד, וחווה שלווה מהנה ולהיטות שאינה יודעת גבולות בזמן שהיא צופה בילדים, אז היא תדע שהיא "אֻתְחֶלָה" והיא מתחילה להיות "מורה". (מריה מונטסורי)

בחג החירות שאך הסתיים עסקתי רבות במטלות לימודיי, וכך מתוך בניית האתר, והדיונים הפדגוגיים שצצו עם חברות קבוצתי, מחשבות על החזון שהוא כל כך ברור לי אך שונה משל חברותיי מצאתי עצמי יותר ויותר חוזרת אל המקור שלי דר' מריה מונטסורי. בחרתי להביא בפוסט זה על קצה המזלג מהשקפת עולמי, מהדרך בה אני רואה את תפקיד ההוראה, ביה"ס, המורה, הקהילה - כל אחד בנפרד וכולם ביחד לשירותו של הילד, למילוי צרכיו וסקרנותו במטרה שינצל את המתנה שניתנה לו בעצם בריאתו - יכולת הלמידה. השקפתי, כפי שניתן לראות כבר מן הציטוט, מושתתת על התאוריה של מונטסורי, שכבר לפני 100 שנה העלתה את מקומו המרכזי של הילד בתהליך הלמידה שהוא עצמאי ואוטונומי.  
אתמקד הפעם במורה שאנו כה רבות דנים בתפקידו, ובשינוי שעליו לעבור. וכן, אין ספק שבעידן הדיגיטלי תפקיד המורה אחר, שונה אבל המהות, מהות היותו מורה לא משתנה גם אחרי 100 שנים. והמהות הזו היא זו שמחזירה אותי להוראה למרות המערכת וממש לא בזכותה. 
שלושה אלמנטים מונה מונטסורי בשיטתה: הילד, הסביבה והמדריך (מורה). המדריך (guide) הנו המרכיב המרכזי של הסביבה והוא זה הבונה ומנהל אותה. הוא הוא המנהיג, המלווה את הילד בחקירת העולם מתוך מתן כבוד וחופש, מתוך התייחסות אל הילד כיצור המוצף באינטליגנציה של אהבה. המדריך מתעניין בהתפתחות הפנימית של הילד, בוחן את צרכיו כדי שיוכל הילד לפתח מיומנויות (לא ללמד אותו מיומנויות). מטרת העל של המדריך היא שנוכחותו תהא בלתי מורגשת עד כי הילדים ילמדו עצמאית בלעדיו.
כדי שמטרה זו תוכל להתקיים על המדריך להסתכל פנימה, על אישיותו ולשנות את עצמו (לא את הילד) כדי שיוכל להגשים יעד עצום ומשמעותי זה, כדי שיוכל להציע לילדים בשקט את נשמתו. (כמה מורים מוכנים להסכים עם משפט כזה? ואלו שמסכימים, האם יכולים גם לבצע?). אני אוהבת לצטט את מונטסורי (תרגום חופשי) "ראשית הסר את קרן האור מהעין שלך ורק אז תוכל לראות בבהירות איל להסיר את הכתם מהעין של הילד" (The Secret of Childhood p. 149). כלומר אל תסתנוור, הייה צנוע, אחרי שתחקור את מגבלותיך אתה רק אז תהיה פנוי ומסוגל לראות את קושי האחר, ולהעניק לו על פי צרכיו הוא. וכאן עולה אחת הנקודות המרכזיות שמעלה מונטסורי - הצורך בתצפית - בדיוק כמו במדע כן בהוראה המורה (המדען) צופה בילדים. על המורה לפתח מיומנות של צפייה בילדים, מתוך שלמד לצפות בעצמו, וכך לנסות ולהבחין בכל פרט קטן ולנסות להתחקות אחר צרכיהם. זהו המפתח ומכאן הדרך יותר סלולה עליו להביא אביזרים שיגרו את הילד לעבודה היא הלמידה. אביזרים יכולים להיות פיזיים, ובימנו יכולים להיות וירטואליים - העיקר שיגרו את הילד, ש"יציתו את דמיונו" שיגבירו בו את המוטיבציה שלו לחקור וכן הלאה. 


ולכן חייבת להיות הכנה למורה, הכנה לאחד התפקידים המשמעותיים ביותר שאינם מובנים מעצמם, שבוחרים בהם מתוך תחושת ייעוד ולא מתוך כוח השררה או ההטבות שבצידן. הכנה שלא נעשית למיטב ידיעתי כלל במוסדות המכשירים מורים, ובוודאי לא מנקודת מבט כזו (כן מכינים לעיצוב התנהגות האם זה לא נוגד את חוקי הטבע? מי שם אותי לעצב התנהגות של ילד? האם לא צריך לשנות משהו בי?). ולמרות שעכשיו צצה דרישה כזו (ראו דו"ח מקנזי ושיטת החינוך בפינלנד) בישראל אנו רחוקים מיישומה בוודאי ברמת המערכת, וחבל אבל ממש חבל ועצוב ומדכא משהו. אבל אפשר, ויש תקווה, וצריך להזיז את גלגליה החלודים גם אם זה עולה בהרבה מאמצים ומלווה בהרבה כישלונות.


(הערה: אינני מנכסת לי את השיטה חלילה, השקפתי נבנתה עם השנים, וכשגיליתי את שיטת מונטסורי היא פשוט התלבשה כמו כפפה לכף יד. כאן אני מביאה למעשה קמצוץ מהתאוריה המונטסורינית בתיבול שלי)