אומרים שהימים בין יום השואה ליום הזיכרון הם כמו עשרת ימי תשובה שלפני יום כיפור - זמן להרהורים ולחשבון נפש. ואני מוצאת עצמי בתקופה זו אכן מהרהרת על מדינתנו הקטנה, באילו מאמצים ונחישות קמה וכמה דור המייסדים רצה, ועשה ובנה, וכמה היום לא מעט מתמוטט מול עיניו ממש, ובעיקר מערכת הבריאות ומערכת החינוך שתי מערכות מרכזיות שגוססות, ואתם מתמוססים לא מעט מן הערכים. כן המייסדים, שלא מעט מהם הגיעו מן התופת וכתף לכתף עם הצברים הקימו קיבוצים, השתיתו את תורתם על עבודה ושיתופיות ואחדות - סוציאליזם. ומאז התמוטט הסוציאליזם בעולם, הקיבוצים הופרטו, אך מערכת החינוך דבקה בסוציאליזם ומקצינה לכוון זה. דווקא כשהעולם מכיר ביחיד המיוחד, בצורך בעבודת צוות ופיתוח חשיבה לפתרון בעיות דווקא אז מניפה ישראל ביד רמה את דגל הסטנדרטיזציה, תחי האחידות, כולם צריכים לצאת זהים בפס היצור (מזכיר את המהפיכה התעשייתית? המרד של פינק פלויד?). ראמ"ה מקבלת כוח, ובונה מבחנים אחידים שכביכול מגמתם להוכיח חשיבה מסדר גבוה (כן יש שם גם שאלות כאלו), המורים הופכים לבירוקרטים במילוי הטיפסולוגיה הכרוכה בכך, והופכים לדוחסים ידע לקראת המבחן - האם זה חינוך? האם כך לומדים?
במסגרת הרהוריי ומטלת כתיבת החזון האישי שלי על מערכת החינוך - מצאתי עצמי מנהלת דיונים עם חברים על מהות החינוך, על האפשור שצריך להעניק לילד, שילמד את מה שמעניין אותו ומשם יפרוץ וכל הזמן נעניתי "אבל הוא צריך לדעת X, Y, ו-Z חייבים להגיד לו מה ללמוד, ולבחון שהוא יודע". ולמה לבחון - מה המטרה? מה יקרה אם הוא ילמד משהו אחר, אבל ילמד מתוך רצון פנימי, עיניין, הנעה, אוטונומיה - מה יקרה אם הילד ילמד בדרכו שלו? או אז ישנה בעיה - איך אנחנו נדע מה הוא יודע, איך נדע שהוא הבין כל מה שאנחנו התכוונו, איך אנחנו נשלוט ונהייה בעלי הכוח?. לשם כך המציאו את המבחנים. הבה נכניס תחרות, שיאכלו אחד את השני, הבה נגדע את השיתוף כדי שנזכה בפרס. הציון עבור התלמיד הוא כמו קובע וחורץ את גורלו ואת מעמדו, ועבור המורה זוהי הוכחה להצלחתו, ועבור ביה"ס זו הוכחה להיותו טוב - האמנם? כל כך מכעיס אותי לראות את הגישה הזו האם המערכת פועלת למען התלמיד לשרת את צרכיו או שהיא פועלת למען שימורה וצרכיה הריכוזיים השתלטניים והתלמיד הוא בורג הכרחי לתפקודה? הרבה שאלות - מבחינתי הן די רטוריות. אבל אם נכניס קצת ריאלייה לדיון אזי ברור שכל עוד המוסדות להשכלה גבוהה דורשים ציונים, בתי הספר מחוייבים להנפיקם, וכדי להתקבל לביה"ס שנחשב יוקרתי צריך להוכיח רמת ציונים מסויימת וכך יורד הרף כבר לילדי הגן. והמסקנה המתבקשת היא טיפול שורש כזה שיעקור את דרישת הסטנדרט מכל המוסדות, שישחרר את הריכוזיות ויאפשר לבתי הספר אוטונומיה, ושיהיה אפשר לסמוך עליהם שבוגריהם יצאו אל החיים מצויידים בכלים של למידה עצמאית, חקרנית ומתמודדת. (וכאן אני מסכימה עם מתנגדיי, במציאות הנוכחית, כמורה במערכת חייבים לענות לדרישות ורק שינוי מהותי, יסודי וכללי יוכל להביא את המהפך)
החזון שלי, חי קצת במנותק מן המציאות ודומני כי כך צריך להיות, כי רק כשחולמים, ומעיזים משהו אחר רק אז יכול לצוץ פתרון יצירתי. אני מאמינה בכל לבי שהדרך צריכה להיות אחרת, מאפשרת ומאמינה בילד שנולד עם הרצון והיכולת ללמוד, ואנו רק צריכים לראות מה כל אחד ואחד צריך ולהגיש לו את הגירוי המתאים שיניע אותו ללמידה. למרות זאת חיפשתי תימוכים, לא רק מאנשי מונטסורי שזו אמורה להיות דרכם, אלא בקרב אנשי חינוך, מובילי המהפיכה. מצאתי עצמי משוטטת ברשת ומנסה למצוא חיזוקים אלו, שקעתי במאמרים מפורטל מס"ע ומצאתי! אולי יש מקום ליותר אופטימיות ממה שיש בי כרגע. ידעתי על עמי סלנט שתומך אבל חיפשתי מגמה וכך אחת הכתבות שמצאתי הייתה של פרופ' מאוניברסיטת ת"א, עמי וולנסקי, מדבר על נזקיה של תרבות המבחנים כלשונו (מאמר קצר ומומלץ). שמחתי לראות תגובות חיוביות ותומכים אולי באמת מתחילים להוציא את העגלה מהבוץ.
במסגרת הרהוריי ומטלת כתיבת החזון האישי שלי על מערכת החינוך - מצאתי עצמי מנהלת דיונים עם חברים על מהות החינוך, על האפשור שצריך להעניק לילד, שילמד את מה שמעניין אותו ומשם יפרוץ וכל הזמן נעניתי "אבל הוא צריך לדעת X, Y, ו-Z חייבים להגיד לו מה ללמוד, ולבחון שהוא יודע". ולמה לבחון - מה המטרה? מה יקרה אם הוא ילמד משהו אחר, אבל ילמד מתוך רצון פנימי, עיניין, הנעה, אוטונומיה - מה יקרה אם הילד ילמד בדרכו שלו? או אז ישנה בעיה - איך אנחנו נדע מה הוא יודע, איך נדע שהוא הבין כל מה שאנחנו התכוונו, איך אנחנו נשלוט ונהייה בעלי הכוח?. לשם כך המציאו את המבחנים. הבה נכניס תחרות, שיאכלו אחד את השני, הבה נגדע את השיתוף כדי שנזכה בפרס. הציון עבור התלמיד הוא כמו קובע וחורץ את גורלו ואת מעמדו, ועבור המורה זוהי הוכחה להצלחתו, ועבור ביה"ס זו הוכחה להיותו טוב - האמנם? כל כך מכעיס אותי לראות את הגישה הזו האם המערכת פועלת למען התלמיד לשרת את צרכיו או שהיא פועלת למען שימורה וצרכיה הריכוזיים השתלטניים והתלמיד הוא בורג הכרחי לתפקודה? הרבה שאלות - מבחינתי הן די רטוריות. אבל אם נכניס קצת ריאלייה לדיון אזי ברור שכל עוד המוסדות להשכלה גבוהה דורשים ציונים, בתי הספר מחוייבים להנפיקם, וכדי להתקבל לביה"ס שנחשב יוקרתי צריך להוכיח רמת ציונים מסויימת וכך יורד הרף כבר לילדי הגן. והמסקנה המתבקשת היא טיפול שורש כזה שיעקור את דרישת הסטנדרט מכל המוסדות, שישחרר את הריכוזיות ויאפשר לבתי הספר אוטונומיה, ושיהיה אפשר לסמוך עליהם שבוגריהם יצאו אל החיים מצויידים בכלים של למידה עצמאית, חקרנית ומתמודדת. (וכאן אני מסכימה עם מתנגדיי, במציאות הנוכחית, כמורה במערכת חייבים לענות לדרישות ורק שינוי מהותי, יסודי וכללי יוכל להביא את המהפך)
החזון שלי, חי קצת במנותק מן המציאות ודומני כי כך צריך להיות, כי רק כשחולמים, ומעיזים משהו אחר רק אז יכול לצוץ פתרון יצירתי. אני מאמינה בכל לבי שהדרך צריכה להיות אחרת, מאפשרת ומאמינה בילד שנולד עם הרצון והיכולת ללמוד, ואנו רק צריכים לראות מה כל אחד ואחד צריך ולהגיש לו את הגירוי המתאים שיניע אותו ללמידה. למרות זאת חיפשתי תימוכים, לא רק מאנשי מונטסורי שזו אמורה להיות דרכם, אלא בקרב אנשי חינוך, מובילי המהפיכה. מצאתי עצמי משוטטת ברשת ומנסה למצוא חיזוקים אלו, שקעתי במאמרים מפורטל מס"ע ומצאתי! אולי יש מקום ליותר אופטימיות ממה שיש בי כרגע. ידעתי על עמי סלנט שתומך אבל חיפשתי מגמה וכך אחת הכתבות שמצאתי הייתה של פרופ' מאוניברסיטת ת"א, עמי וולנסקי, מדבר על נזקיה של תרבות המבחנים כלשונו (מאמר קצר ומומלץ). שמחתי לראות תגובות חיוביות ותומכים אולי באמת מתחילים להוציא את העגלה מהבוץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה