התחיל סמסטר
ומתוכו כבר שני קורסים מדברים על הערכה, תוכנית התקשוב הלאומית – במילים אחרות
בירוקרטיה, וכזו הבאה משליטה.
אנסה להסביר:
משרד החינוך
מעצם היותו גוף ריכוזי מפגין שליטה. הוא מנחית רעיונות, רפורמות, תוכניות וכו' והוא
השולט, המפקח והקובע. האינטרסים שלו אינם טהורים בלשון המעטה, למרות שוודאי ישנם
אנשים שפועלים שם למען המטרות של קידום החינוך למאה ה-21 אך השר הוא אדם פוליטי,
וככזה הוא מכהן קדנציה קצרה ורוצה בשינויים ראוותניים שישרתו אותו, ולאו דווקא
בתהליך עמוק ומשמעותי מתוך הסתכלות חדשנית שיכולה גם לא להיות פופולארית. מתוך היותו
גוף ריכוזי ושולט המשרד קובע סטנדרטים שיש לבחונם ולהעריכם בדרכים אחידות כדי שהשר
יוכל להציג סטטיסטיקות של הישגיו.
וכאן הגעתי
לנושא ההערכה. נושא כאוב מבחינתי בתצורתו הקיימת במערכת החינוך. כיצד אפשר לקבוע
סטנדרטים אחידים אם התלמידים והמורים אינם אחידים? השונות הבין אישית מתבטאת בכל
התחומים הן בנושאים, הן בדרכי הלימוד והחקר, הן באמצעים וכן הלאה, אז באיזו סקאלה
אפשר להעמידם לצורך הערכתם? ולמה צריך להעריכם? האם לא די בכך שהתלמיד חוקר, מתקדם ומתעניין, כיצד דורשים ממני לאמר
האם זה טוב או רע, איך זה עומד מול האחרים? מי שמני לשופט? אם אתמצת כוונתי היא
שיש להתאים תכנית אישית לתלמידים, ולאו דווקא לאלו עם הקשיים שעצם הגדרתם ככאלו
שמה עליהם סטיגמה של כשלון. כלומר אם המערכת תשנה כיוון, תתייחס לשונות הבין-אישית
ותאפשר תוכנית אישית לכל תלמיד אזי הצורך בהערכה סטנדרטית פשוט יתפוגג.
ד"ר
ליאת אייל הציגה את הגדרות ההערכה ועמדה על סוגים שונים כאשר נשמעה בדבריה לשמחתי
ביקורת על ההערכה ובפרט ההערכה המסכמת. הערכה מעצבת כפי שמכנים אותה הינה כזו הנועדה לשיפור,
הארה לאבני הדרך שיהפכו לכביש סלול. זו מבחינתי אינה הערכה, אני רואה בה שיחה
קונסטרוקטיבית בין במנחה לתלמיד או המורה, שיחה שנערכת על בסיס קבוע ותדיר, כזו
שאינה מלחיצה אלא באמת מקדמת, עוזרת ומכוונת בשלב ההתלבטויות, מייעצת על סמך
ניסיון המנחה וידיעותיו, אך זה אינו כופה את דעתו, אינו מכתיב את הדרך.
תאמינו לי זה
אפשרי. לי היו שיחות אישיות עם התלמידים פעם בשבוע-שבועיים. השיחות נסבו בשני
תחומים הרגשי והלימודי. בדקנו אילו הצלחות ואילו כשלונות בראי התלמיד היו לו,
התלבטנו יחד כיצד אפשר להמשיך, על מה כדאי לעבוד בשבועיים הקרובים, מה כדאי לחזק,
איך לקדם איך החקר. לא היתה שם הנחתה שלי מה עליו לעשות, הייתה הכוונה וקביעת הדרך
במשותף, לפעמים התלמיד העלה רעיונות לא שיגרתיים, שהובילו לחקר אמיתי יוצא דופן,
האפשור תרם להרבה יצירתיות ולמידה מוטיבטיבית. לא קראתי להן שיחות הערכה, גם לא
התייחסתי אליהן כך – אינני שופטת ואינני יודעת כל. עבדתי בביה"ס שלא חילק
תעודות, לא קיטלגנו את הילדים בציונים נבובים, ולמרות זאת כמובן שלא היה פשוט
להציג להנהלה ולהורים את ההשיגים וההתקדמות, כי לא היה מדד. בתחילה, ההורים בשיחות
עימי ניסו לכמת את ילדם להכניסו לרובריקות הציון עליו גדלו, בהמשך רובם כבר שיתפו
פעולה, ואפילו התלהבו מיכולות ילדם.
ואולי שתי
התמונות הללו יצליחו להבהיר את עמדתי
המודל הקיים - אני רואה הערכה כתהליך שיפוטי, מתוך
תחושת כוח ועליונות – וכך השופט מייצג את המעריך והמוערך הוא הנאשם הקטן והמפוחד.
http://static0.arttoday.com/thm/thm4/CL/gc10/gcorp4/govtoffc/gvmnt061.thm.jpg
המודל המוצע - לעומת זאת בשיחת הערכה
ישנה הדדיות, המעריך והמוערך הם באותו גובה עיניים, האווירה נינוחה והכיוון הוא
שיפור ושיכלול.
(http://lessonpix.com/drawings/9560/380x380/Conversation.png)
שוב יגידו לי
שאני הוזה, אבל חושבתני שאם עושים שינוי מחשבתי תודעתי, יוצאים מהקבעון של המסגרת היום-יומית
אזי כך אפשר להביא לשינוי משמעותי, אסור להפסיק לחלום, חייבים להסתכל לחזון
בעיניים חדשות.
