חזון נולד

  מטלת הכנת החזון האישי שלי מלווה אותי מאז פסח. יש לי חזון, דמיוני ואוטופי אבל אפשרי תוך מהפיכה לא פשוטה. להביע אותו בתמצות יצירתי, זו הייתה משימה לא פשוטה (שהרי אני מהמרבים במילים...). הצורך לדייק ולחדד למצוא את התמונה שתבטא משפטים רבים גרם לי להפוך שוב ושוב ברעיון, ובכלל הצורך לארגן משנה סדורה כדי שיבינו אותי, למרות ואולי בגלל שאולי הוא חזון לא שגרתי הביאו אותי לנקודה שזיקקתי יותר לעצמי את הרעיון, את דרך הביצוע, את הכוונות בקיצור את החזון..

החזון שלי מושפע מן הפילוסופיה של מונטסורי, אליה אני כה מתחברת - אבל אין הדבר אומר שאני הולכת בעיניים עצומות ללא בחינה. אינני מאמינה בדרך אחת ואין בילתה, וכך אני שוזרת רעיונות כאשר עמוד השדרה המונטסוריאני מהווה תמיכה נאמנה.
להלן החזון

נקודת המוצא שלי היא הילד - הוא המרכז, הוא וצרכיו. ואני שם עבורו מאמינה בו וביכולותיו, מעניקה לו בטחון שיצעד בבטחה. ואני שם עבורו לשרת אותו, לספק לו את הגירויים המתאימים, שבאים מעולמו כדי שהוא יהיה חדור מוטיבציה ללמידה. הילד יודע ללמוד, אוהב וחוקר מאז שנולד ולי אסור לבלום אותו, רק לסייע לו להגיע לעולמות חדשים, להאיר לו דרכים רבות והוא ילמד לבחור את המתאימה לו. או כפי שאמרה מונטסורי "על המורה לזרוע זרעים של עניין...להצית את הדמיון" (Montessori, M. 1992. Education For Human Development: Understanding Montessori).  הדמיון הוא אלמנט מרכזי ללמידה וחייבים לאפשר לו לפעול, כשהילד מתנסה או מתכנן מהלך הוא מסתמך על ניסיונו ועל דמיונו וזהו הבסיס ללמידה חקרנית, משמעותית כזו שבאה מבפנים. אני מאמינה שהילד ילמד רק באופן פעיל ורק מתוך רצון ומניע פנימי. נשמע אוטופי – הרי כבר שנכנסים לכיתה א' מגלים אצל חלק מהילדים את ההתנגדות, את אי הרצון ללמוד – אז מה אני מקשקשת?! ובכן אין לי ספק בכך. הילדים מגיעים כבר כפי שהגדירה מורתי "מקולקלים", כלומר הם כבר עברו עד לכיתה א' מערכת דיכוי לא קטנה של רצונותיהם ומאבייהם. הם למדו לציית (לפעמים) למבוגר ודיכאו את הציות לצו הפנימי שלהם. ראיתי ילדים שהגיעו כך, אבל באווירה מתאימה, תוך אפשור, וכיוון מנחה הם החלו לפרוח, להראות את הצדדים החזים שלהם גם אם לא היו אקדמיים ופתחו בטחון עצמי ואהבה ללמידה. כמובן שמנגד היו כאלו שלא התמודדו אך אל נשכח כמה מוגבלים אנחנו במערכת הקיימת לנהל כיתה בדרך זו, ועד כמה יש להורים יד בלחץ על הילד שילמד את החומר הסטנדרטי ויהיה כמו כולם. בכלל הסטנדרטיזציה הזו, חוסר ההבנה שבני האדם שונים מיסודם, וכך כל אחד יכול להתפתח ולפתח, ליצור ולתרום בדרכו שלו היא מקור הרבה מחולי המערכת.

לא ארחיב (כרגע) עוד בנושא החזון ודרך ישומו – פשוט הפוסט יהיה ארוך כאורך הגלות, אבל אצרף את מילות השיר שהיה ההשראה, פריצת הדרך שלי להבעת החזון. שמו צבעים אמיתיים, והוא מדבר על היופי והיכולות הפנימיים של כל אחד ועל כך שעליו להאמין בעצמו וכך להאיר את העולם. (המילים בתרגום חופשי שלי)

צבעִים אָמִיתּיִים

תראה את הצבעים האמיתיים הזורחים מבעדך

הצבעים המבריקים הללו הקורנים בבהירות בתוכך

אז אל תפחד לתת להם להגיח

ותראה את צבעיך האמיתיים זורחים מבעדך

הצבעים המבריקים הללו הקורנים בבהירות בתוכך

אז אל תפחד לתת להם לפרוץ החוצה

צבעיך האמיתיים הם יפים כמו הקשת

פתח את העין שבמוחך

יש כל כך הרבה לראות כשמבינים

שתוכל לעשות כל דבר אם רק תדמיין

עצום את עיניך ובקרוב תראה

יש מקום, עמוק בתוכך שאתה יכול לשחרר

  

אבוד בחשכה

זה לא כמו שזה נראה רק תנסה לדמיין

ועולם מלא בתהיות יהיה שלך

אם רק תיתן לדמיון שלך לפעול חופשי

הסתכל בעולם ותראה מה הוא יכול להיות                 

                                                                              
תראה את הצבעים האמיתיים הזורחים מבעדך

הצבעים המבריקים הללו הקורנים בבהירות בתוכך

אז אל תפחד לתת להם לפרוץ החוצה

ותראה את צבעיך האמיתיים זורחים מבעדך

הצבעים המבריקים הללו הקורנים בבהירות בתוכך

 אז אל תפחד לתת להם לפרוץ החוצה

צבעיך האמיתיים, צבעים אמיתיים הם יפים כמו הקשת

הסתכל סביבך ותווכח איך אתה מרגיש שאתה מבין

שאתה יכול לעשות כל דבר אם רק תדמיין

הבלתי אפשרי יכול להפוך לאפשרי

נצל את ההזדמנות ותווכח שאין דבר שאינך יכול לעשות

 אז הראה את צבעיך האמיתיים, תן להם לפרוץ החוצה

הו, הוסף את צבעיך האמיתיים לעולם שסביבך

אז אל תפחד לתת להם להיראות

צבעיך האמיתיים, תן להם לפרוץ החוצה

הו, הוסף את צבעיך האמיתיים לעולם שסביבך

אז אל תפחד לתת להם להיראות

צבעיך האמיתיים הם יפים כמו הקשת

                צבעים אמיתיים!

 ואם זה לא ארוך מידי – אתם מוזמנים להסתכל בסרטון השיר שמוסיף בין הבתים מילים משמעותיות שצריכות להבנתי להיות מורה דרך למורים ומחנכים, ולאנשים בכלל.

חזון מול מציאות במערכת החינוך

אומרים שהימים בין יום השואה ליום הזיכרון הם כמו עשרת ימי תשובה שלפני יום כיפור - זמן להרהורים ולחשבון נפש. ואני מוצאת עצמי בתקופה זו אכן מהרהרת על מדינתנו הקטנה, באילו מאמצים ונחישות קמה וכמה דור המייסדים רצה, ועשה ובנה, וכמה היום לא מעט מתמוטט מול עיניו ממש, ובעיקר מערכת הבריאות ומערכת החינוך שתי מערכות מרכזיות שגוססות, ואתם מתמוססים לא מעט מן  הערכים. כן המייסדים, שלא מעט מהם הגיעו מן התופת וכתף לכתף עם הצברים הקימו קיבוצים, השתיתו את תורתם על עבודה ושיתופיות ואחדות - סוציאליזם. ומאז התמוטט הסוציאליזם בעולם, הקיבוצים הופרטו, אך מערכת החינוך דבקה בסוציאליזם ומקצינה לכוון זה. דווקא כשהעולם מכיר ביחיד המיוחד, בצורך בעבודת צוות ופיתוח חשיבה לפתרון בעיות דווקא אז מניפה ישראל ביד רמה את דגל הסטנדרטיזציה, תחי האחידות, כולם צריכים לצאת זהים בפס היצור (מזכיר את המהפיכה התעשייתית? המרד של פינק פלויד?). ראמ"ה מקבלת כוח, ובונה מבחנים אחידים שכביכול מגמתם להוכיח חשיבה מסדר גבוה (כן יש שם גם שאלות כאלו), המורים הופכים לבירוקרטים במילוי הטיפסולוגיה הכרוכה בכך, והופכים לדוחסים ידע לקראת המבחן - האם זה חינוך? האם כך לומדים?
במסגרת הרהוריי ומטלת כתיבת החזון האישי שלי על מערכת החינוך - מצאתי עצמי מנהלת דיונים עם חברים על מהות החינוך, על האפשור שצריך להעניק לילד, שילמד את מה שמעניין אותו ומשם יפרוץ וכל הזמן נעניתי "אבל הוא צריך לדעת X, Y, ו-Z חייבים להגיד לו מה ללמוד, ולבחון שהוא יודע". ולמה לבחון - מה המטרה? מה יקרה אם הוא ילמד משהו אחר, אבל ילמד מתוך רצון פנימי, עיניין, הנעה, אוטונומיה - מה יקרה אם הילד ילמד בדרכו שלו? או אז ישנה בעיה - איך אנחנו נדע מה הוא יודע, איך נדע שהוא הבין כל מה שאנחנו התכוונו, איך אנחנו נשלוט ונהייה בעלי הכוח?. לשם כך המציאו את המבחנים. הבה נכניס תחרות, שיאכלו אחד את השני, הבה נגדע את השיתוף כדי שנזכה בפרס. הציון עבור התלמיד הוא כמו קובע וחורץ את גורלו ואת מעמדו, ועבור המורה זוהי הוכחה להצלחתו, ועבור ביה"ס זו הוכחה להיותו טוב - האמנם? כל כך מכעיס אותי לראות את הגישה הזו האם המערכת פועלת למען התלמיד לשרת את צרכיו או שהיא פועלת למען שימורה וצרכיה הריכוזיים השתלטניים והתלמיד הוא בורג הכרחי לתפקודה? הרבה שאלות - מבחינתי הן די רטוריות. אבל אם נכניס קצת ריאלייה לדיון אזי ברור שכל עוד המוסדות להשכלה גבוהה דורשים ציונים, בתי הספר מחוייבים להנפיקם, וכדי להתקבל לביה"ס שנחשב יוקרתי צריך להוכיח רמת ציונים מסויימת וכך יורד הרף כבר לילדי הגן. והמסקנה המתבקשת היא טיפול שורש כזה שיעקור את דרישת הסטנדרט מכל המוסדות, שישחרר את הריכוזיות ויאפשר לבתי הספר אוטונומיה, ושיהיה אפשר לסמוך עליהם שבוגריהם יצאו אל החיים מצויידים בכלים של למידה עצמאית, חקרנית ומתמודדת. (וכאן אני מסכימה עם מתנגדיי, במציאות הנוכחית, כמורה במערכת חייבים לענות לדרישות ורק שינוי מהותי, יסודי וכללי יוכל להביא את המהפך)
החזון שלי, חי קצת במנותק מן המציאות ודומני כי כך צריך להיות, כי רק כשחולמים, ומעיזים משהו אחר רק אז יכול לצוץ פתרון יצירתי. אני מאמינה בכל לבי שהדרך צריכה להיות אחרת, מאפשרת ומאמינה בילד שנולד עם הרצון והיכולת ללמוד, ואנו רק צריכים לראות מה כל אחד ואחד צריך ולהגיש לו את הגירוי המתאים שיניע אותו ללמידה. למרות זאת חיפשתי תימוכים, לא רק מאנשי מונטסורי שזו אמורה להיות דרכם, אלא בקרב אנשי חינוך, מובילי המהפיכה. מצאתי עצמי משוטטת ברשת ומנסה למצוא חיזוקים אלו, שקעתי במאמרים מפורטל מס"ע ומצאתי! אולי יש מקום ליותר אופטימיות ממה שיש בי כרגע. ידעתי על עמי סלנט שתומך אבל חיפשתי מגמה וכך אחת הכתבות שמצאתי הייתה של פרופ' מאוניברסיטת ת"א, עמי וולנסקי, מדבר על נזקיה של תרבות המבחנים כלשונו (מאמר קצר ומומלץ). שמחתי לראות תגובות חיוביות ותומכים אולי באמת מתחילים להוציא את העגלה מהבוץ.  

תהליך הכנתו של המורה

When she (the teacher) feels herself aflame with interest, "seeing" the spirtual phenomena of the child, and experiences a serene joy and an insatiable eagerness in observing them (the children), then she will know that she is "initiated". Then she will begin to become a "teacher

(M. Montessoi. The Advanced Montessori Method I, P. 110)

ובתרגום חופשי:
כאשר המורה תרגיש עצמה משולהבת בעיניין, "רואה" את התופעה הספירטואלית של הילד, וחווה שלווה מהנה ולהיטות שאינה יודעת גבולות בזמן שהיא צופה בילדים, אז היא תדע שהיא "אֻתְחֶלָה" והיא מתחילה להיות "מורה". (מריה מונטסורי)

בחג החירות שאך הסתיים עסקתי רבות במטלות לימודיי, וכך מתוך בניית האתר, והדיונים הפדגוגיים שצצו עם חברות קבוצתי, מחשבות על החזון שהוא כל כך ברור לי אך שונה משל חברותיי מצאתי עצמי יותר ויותר חוזרת אל המקור שלי דר' מריה מונטסורי. בחרתי להביא בפוסט זה על קצה המזלג מהשקפת עולמי, מהדרך בה אני רואה את תפקיד ההוראה, ביה"ס, המורה, הקהילה - כל אחד בנפרד וכולם ביחד לשירותו של הילד, למילוי צרכיו וסקרנותו במטרה שינצל את המתנה שניתנה לו בעצם בריאתו - יכולת הלמידה. השקפתי, כפי שניתן לראות כבר מן הציטוט, מושתתת על התאוריה של מונטסורי, שכבר לפני 100 שנה העלתה את מקומו המרכזי של הילד בתהליך הלמידה שהוא עצמאי ואוטונומי.  
אתמקד הפעם במורה שאנו כה רבות דנים בתפקידו, ובשינוי שעליו לעבור. וכן, אין ספק שבעידן הדיגיטלי תפקיד המורה אחר, שונה אבל המהות, מהות היותו מורה לא משתנה גם אחרי 100 שנים. והמהות הזו היא זו שמחזירה אותי להוראה למרות המערכת וממש לא בזכותה. 
שלושה אלמנטים מונה מונטסורי בשיטתה: הילד, הסביבה והמדריך (מורה). המדריך (guide) הנו המרכיב המרכזי של הסביבה והוא זה הבונה ומנהל אותה. הוא הוא המנהיג, המלווה את הילד בחקירת העולם מתוך מתן כבוד וחופש, מתוך התייחסות אל הילד כיצור המוצף באינטליגנציה של אהבה. המדריך מתעניין בהתפתחות הפנימית של הילד, בוחן את צרכיו כדי שיוכל הילד לפתח מיומנויות (לא ללמד אותו מיומנויות). מטרת העל של המדריך היא שנוכחותו תהא בלתי מורגשת עד כי הילדים ילמדו עצמאית בלעדיו.
כדי שמטרה זו תוכל להתקיים על המדריך להסתכל פנימה, על אישיותו ולשנות את עצמו (לא את הילד) כדי שיוכל להגשים יעד עצום ומשמעותי זה, כדי שיוכל להציע לילדים בשקט את נשמתו. (כמה מורים מוכנים להסכים עם משפט כזה? ואלו שמסכימים, האם יכולים גם לבצע?). אני אוהבת לצטט את מונטסורי (תרגום חופשי) "ראשית הסר את קרן האור מהעין שלך ורק אז תוכל לראות בבהירות איל להסיר את הכתם מהעין של הילד" (The Secret of Childhood p. 149). כלומר אל תסתנוור, הייה צנוע, אחרי שתחקור את מגבלותיך אתה רק אז תהיה פנוי ומסוגל לראות את קושי האחר, ולהעניק לו על פי צרכיו הוא. וכאן עולה אחת הנקודות המרכזיות שמעלה מונטסורי - הצורך בתצפית - בדיוק כמו במדע כן בהוראה המורה (המדען) צופה בילדים. על המורה לפתח מיומנות של צפייה בילדים, מתוך שלמד לצפות בעצמו, וכך לנסות ולהבחין בכל פרט קטן ולנסות להתחקות אחר צרכיהם. זהו המפתח ומכאן הדרך יותר סלולה עליו להביא אביזרים שיגרו את הילד לעבודה היא הלמידה. אביזרים יכולים להיות פיזיים, ובימנו יכולים להיות וירטואליים - העיקר שיגרו את הילד, ש"יציתו את דמיונו" שיגבירו בו את המוטיבציה שלו לחקור וכן הלאה. 


ולכן חייבת להיות הכנה למורה, הכנה לאחד התפקידים המשמעותיים ביותר שאינם מובנים מעצמם, שבוחרים בהם מתוך תחושת ייעוד ולא מתוך כוח השררה או ההטבות שבצידן. הכנה שלא נעשית למיטב ידיעתי כלל במוסדות המכשירים מורים, ובוודאי לא מנקודת מבט כזו (כן מכינים לעיצוב התנהגות האם זה לא נוגד את חוקי הטבע? מי שם אותי לעצב התנהגות של ילד? האם לא צריך לשנות משהו בי?). ולמרות שעכשיו צצה דרישה כזו (ראו דו"ח מקנזי ושיטת החינוך בפינלנד) בישראל אנו רחוקים מיישומה בוודאי ברמת המערכת, וחבל אבל ממש חבל ועצוב ומדכא משהו. אבל אפשר, ויש תקווה, וצריך להזיז את גלגליה החלודים גם אם זה עולה בהרבה מאמצים ומלווה בהרבה כישלונות.


(הערה: אינני מנכסת לי את השיטה חלילה, השקפתי נבנתה עם השנים, וכשגיליתי את שיטת מונטסורי היא פשוט התלבשה כמו כפפה לכף יד. כאן אני מביאה למעשה קמצוץ מהתאוריה המונטסורינית בתיבול שלי)

מהגרים דיגיטליים

הילדים חגגו לי יום הולדת - הברכה שכתבו הייתה אינטראקטיבית וירדה על האמא הטכנולוגית שלהם. אין ספק שהכניסו כמעט את כל האלמנטים בטבעיות מירבית. בין  השאר הייתה הפניה לאתר ובו נתקלתי בקריקטורה הבאה שנראתה לי ממש מתאימה למצב המהגר הדיגיטלי שקיים לדעתי ברמה זו או אחרת בכל בית אב. באווירה ההומוריסטית של החגיגות אני מצרפת את התמונה שתחייכו אולי גם אתם.


מצב מוכר נדמה לי...