שריקת הסיום

וכך לאחר שני סמסטרים של מפגשים שבועיים אנחנו נפרדים, כן בלוג יקר רפלקציית הלימודים המהולה בביקורת תמה באופן רשמי, אך אל דאגה יחסינו לא מתקררים, ואולי עכשיו אפילו יתמקצעו  עוד- רק העתיד יודע מה הוא טומן בחובו...

התחלת הכתיבה הייתה מהוססת, לא הרגשתי בנוח עם הבמה הפומבית, אני את דעותיי שומרת לחוג חבריי, ולא נוהגת להחצינן קבל עם ועדה. אבל זו המשימה, מטלה כפולה וכבנאדם משימתי נרתמתי. כן, אודה ולא אבוש לא פעם הכתיבה הייתה מעיקה, אולי מתוך הקושי שלי לכפות ומתוך כך לקבל כפייה. ומטלה מעצם המושג עצמו הינה כפייה, לא משהו שבא מהבטן, מהדחף הפנימי. אבל אולי דווקא בגלל היותה כזו, היא אילצה לעשות תהליך עמוק יותר מתהליך הרפלקציה הטבעי לו אני רגילה. כאן נאלצתי להתעמת עם דעות, גישות, תיאוריות וכן הלאה, יכולתי להביא את דעותיי אבל בהקשרים הרלוונטיים, ואין ספק שהתגבשתי מקצועית יותר, הבהרתי לעצמי מה כן או לא הייתי רוצה לעשות, מהו אופן ההוראה שהייתי בוחרת, על מה הייתי נאבקת בבחינת יהרג ובל יעבור ומה יכול היה לקבל גוון ורוד יותר, המאפשר התנסות חדשה תוך הסתכלות מזווית אחרת. דומני שאיינשטיין תמצת במשפט את רעיון הרפלקציה העצמית, את ההסתכלות מזווית אחרת, ואצטטו:

"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותן"

לא פעם היה לי הרבה מה להגיד, עברתי תהליך שהעלה נקודות רבות שיש להן פנים לכאן ולכאן אבל בלוג ככלי הבעה הוא מצומצם, פוסט אינו יכול להיות ארוך מידיי, הדבר מתיש את הקורא ומסיט מהעיקר. אבל אם אני מביאה רעיון ומפתחת אותו הרי פוסט לא מספיק לי, ועל כך אני מלינה. לא פעם הדבר תסכל אותי, והיו פעמים אף שהבלוג לא אפשר העלאת מלל מעבר ל-300 מילים וכך קיצצתי, עד שלטעמי המסר אולי הועבר אבל בהחלט לא הנימוק. שטחיות הכתיבה לעומת עומק הרפלקציה עמדו לא פעם בסתירה מתסכלת. ברור לי שאם הייתי כותבת לעצמי ולא בבלוג, הכתיבה הייתה נראית אחרת. לתמציתיות יש יתרון לקורא, ברפרוף ניתן להבין את המסר, אבל לי ככותב, המטרה הייתה רפלקציה ותהליך לימודי, ולא איך יתרשם הקורא, ואולי בכך שגיתי.

השתדלתי להקפיד לקרוא פוסטים של עמיתיי ולהגיב להם, גם אם היו ארוכים. זהו גם חלק מתהליך הלמידה ובוודאי מעלה עוד נקודות הסתכלות חשובות. חבל היה לי שהזמן דחק ולא אפשר קריאה עמוקה יותר. לא תמיד חשתי כנות באמירות, ואולי הדבר נובע מכך שבכתיבה מכוונים לקורא? אני אישית לא כיוונתי אליו, האם נפגמה כתיבתי? דומני שלא אך בוודאי שלא אני הפוסקת בנידון. נדהמתי לראות פוסטים בני מספר שורות בודדות, שלא תמיד ראיתי את עומק המחשבה, מצד שני היו פוסטים עמוקים ומפרים ועל אלו אני מודה לכותביהם, על שהאירו את עיניי.
דבר נוסף שהכרתי, והרווחתי ממנו בגדול, הוא הכרת הכלי "בלוג" שבבורותי הוא היה במה לקשקשת, שהכותב מרגיש צורך לפרסם. באמצעות הבלוג הלימודי נחשפתי לבלוגים מקצועיים, עינייניים ואלו שמצאו חן בעיניי יכולתי לעקוב אחריהם - וזו אחת מחוזקותיו הגדולות של הכלי. אפילו רק בזכות מרכיב זה כבר יצאתי נשכרת, ונוסיף על כך את יתרונות הרפלקציה כאמור ובכלל הרווח האישי המקצועי והלימודי אינו יסולא בפז.

לסכום: עברתי תהליך מעניין ומפרה במהלך הכתיבה השבועית. היו נושאים שיותר עוררו אותי וכאלו שפחות, אבל בהחלט לא נשארתי אדישה, והעמקתי במחשבתי בהם, ועל כך אני מודה. על אף ההתנגדות הבסיסית שלי (כפיית כתיבה, יש ציון, חובת כתיבה שבועית וכו') אין ספק בליבי שיצאתי נשכרת מהתהליך, גם אם הרגיז לעיתים, או הקפיץ הרי שזו תגובה שגורמת להתייחסות בוחנת וביקורתית – וכך היה. האם השתחררתי מבעיית הפומביות? קשה לאמר- אבל כנראה הצלחתי להתמתן מעט עם הפראנויה לפרטיות בעולם גלובלי שבו המונח פרטיות מקבל פירוש שונה לגמרי.

ומה בעתיד? האם אמשיך לכתוב בבלוג? עכשיו כשהדבר חופשי האם יוביל אותי לכתיבה רפלקטיבית? אני מקווה שכן, אולי לא בתדירות שבועית, אבל כהתייחסות עיניינית, וסביר להניח לנושאים שיותר בוערים בי, וכך גם יקבל כיוון מקצועי יותר ברור. אז אל דאגה בלוג, אנו סביר להניח עוד נתראה.

בלוג כמקור לעבודה אקדמית היתכן?

מחקר פעולה – עבודה של אנשים מהשטח, השמעת קולם, מה טוב מכך? הרי תמיד היו תלונות כנגד החוקרים היושבים במגדל השן ומנותקים מהמציאות, אך על פיהם יישק דבר. והינה קם הפתרון, כל מורה בחלקת אלוהים הקטנה שלו יכול להפעיל שינוי, רעיון פרויקט ולבחון אותו תוך כדי מהלך העשייה. מה שחשוב גם שישים לב ויתעד את העשיה, ההשפעה וכן הלאה. עד כאן נפלא. והרי אנו בכיתותנו לא פעם עשינו זאת רק שהתיעוד לא משהו... העשיה הייתה מתוך קריאת המציאות והיענות לה ולא מתוך מטרה מחקרית. וכמובן גם לא לוותה בהעמקה של סקירה ספרותית, ואולי כאן טמון ההבדל. אני חושבת על פרויקטים נפלאים שעשיתי בכיתה, כאשר פילוסופית מונטסורי מנחה אותי לא בבלעדיות, אבל בעצם האפשור, הבחירה והגמישות. לא הייתי זקוקה לסקירת ספרות, פשוט נעניתי לצרכים שבאו מתלמידיי, מהנושאים שעיניינו אותם וזרמתי איתם אל ארץ לא נודעת. בשנה שלאחר מכן לא היה ניתן לשחזר את אותה הפעילות, כי התלמידים אחרים ומכאן שהצרכים אחרים, אבל הרעיון והמסגרת של היצירה הפתוחה נשאר. בכיתה אחת עבדנו בבוץ ויצרנו איזורים גיאוגרפיים שלמים, שיימנו אותם ובחנו כיצד זורמים המים ממקום למקום וכן הלאה, לעומת זאת כיתה אחרת לקחה נושא דומה לכיוון דרמתי יותר ויצרה הצגות ובהן התמודדו הדמויות עם הקשיים הגיאוגרפיים של מקום מגוריהם (מפרץ, הרים, גשר יבשה וכן הלאה). והינה שוב צפה ועולה החשיבות של זווית ראיה אחרת, ולילדים יש את זה ואנו יכולים ללמוד מהם הרבה. האם זה היה מחקר פעולה – ממש לא זוהי העבודה השוטפת. האם ניתן ללמוד מכך? בוודאי, כל מורה יכול לבחון אפשרות של הפעלות כאלו ואחרות, כל מורה יכול לאמץ גישות הוראה שאינן מקובלות במיוחד אם רק ירצה. האם שווה פרסום ותיעוד? ללא ספק (אלא שזה היה הדבר האחרון שחשבתי עליו תוך כדי עשייה, ורק בדיעבד אני מבינה את גודל הפרויקט, ועד כמה הוא יוצא דופן). האם על סמך זה ניתן לכתוב עבודה אקדמית? כאן יש לי בעיה, ובעיה גדולה. כדי שיהיה ניתן להכליל על אוכלוסיה רחבה, לא מספיק אי חדשנות אחד. צריך לבחון מספר שינויים שנעשים באופן שוטף, לא מתוך כוונה להשתתף בניסוי (כלומר שזה לא מה שינחה את מוביל המהלך). כל ניסיון תורם, אך הוא נקודתי ואסור לשכוח זאת, וכך צריך גם לבחון אותו. בלוג בהחלט יכול ל"הצית את הדמיון", להיות מניע ללמידה וחקירה, להעלות שאלות ותהיות שיכולים להוביל לעשייה. דר' אייל הציגה בלוג כאחד המקורות בעבודה אקדמית, ומיותר לציין שהקפיצה אצלי אש להבה. תהא הכותבת מומחית ככל שתהא היא עדיין מתארת מניסיונה, ועם כל הכבוד זהו רק ניסיון ספציפי. ברגע שיאספו ראיות נוספות אפשר לרכזן כנושא כאופציה למחקר, אבל להסתמך על הגיגיהם של אנשים בתור אסמכתא נראה לי פסול מיסודו. שוב אינני אומרת שלא עולים רעיונות מדהימים בבלוגים, שניתן ללמוד מהם וליישמם אבל מכאן ועד להיותם אורים ותומים יש גבול רחב ביותר. 
מכיוון שזהו הפוסט הלימודי האחרון אני נוטלת לעצמי את החירות ומצרפת תמונה מדהימה - קצת להמחיש מהי זווית ראיה אחרת 

הרים? אי? השתקפות? או פשוט יצירה מופלאה של הטבע בתצורת כינור